1. כבר שנים שאני עייף. אני מסתובב עייף, אוכל עייף, עובד עייף, ישן עייף. נפגש עם חברים – ועייף. אני מסתכל על העצים בחלון, ועייף. קם בבוקר, ובוקר בי לא קם. קורא עיתון, וכל ידיעה היא כמו שוט מהחלום ההוא של רסקולניקוב – שוט במובן פרגול, לא במובן הקינמטוגרפי – וכולן במקהלה מצליפות בנפש, כלומר בסוסה לפי המשל, כדי לוודא את התמוטטותה הסופית, אף על פי שכבר עכשיו היא לא ממש מצליחה לסחוב, וכל מה שהיא מסוגלת להוציא מעצמה זה אנחות של "למה לא". שוב פּאָליציסטים מכים מפגינים ואז מחפים זה על זה? כן, למה לא, למה לא. שוב זעלנערים יורים בצַלָּם, או מחריבים בית? כמובן, למה לא. יחידת עוז? תכנית פראוור? מאגר ביומטרי? תספורות? בבקשה, למה לא. שימו את זה שם בערֵמה.
איזה מין כובד על העיניים. Continue reading »
שיחה עם פרופ׳ גיורא פילר על העייפות המצטברת שלי ושל הרופאים המתמחים.
20 יום חמישי יונ 2013