1. בערך חצי שנה אחרי השחרור של גלעד שליט, קודם מחמא״ס ואחר־כך מצה״ל, נתקלתי בו בפראג, במועדון לילה אפלולי, דחוס קהל, הביל, סמיך, ספוג ומעושן. הוא ישב בפינה והקשיב לפסנתר בספקנות. בהתחלה בכלל לא זיהיתי אותו – הוא האריך את השׂער, טיפח שפם והרכיב משקפיים כהים – אבל אז הוא נשען ככה, במקרה, על השולחן עם היד, כמו בתמונה מהסטיקרים, ולא נשאר שום מקום לספק. אז ניגשתי. אתם רואים את גלעד שליט במועדון לילה צ׳כוסלובקי, לא תיגשו? ניגשתי והצגתי את עצמי. והוא, למרות כל שינויי־החזות ומשקפי־הדיסטנס, דווקא שמח למצוא מישהו לדבר איתו עברית.
2. חשבתי שאתה בהודו, אמרתי לו.
אני? בהודו?, הוא אמר. למה מה יש לי לחפש בהודו?
השאלה נראתה לי משונה. מי שמשתחרר מהצבא, ועוד אחרי תקופה די ממושכת, רק טבעי לצפות שייסע להודו, ואם לא להודו, אז לפחות לאמריקה הדרומית, כמו כולם. אבל ההסבר הזה רק גרם לגלעד שליט להיאנח ולהניד בראשו. חשבתי: אמרתי משהו לא בסדר? וגלעד שליט, אַ גוטער ײִד, השיב לי בשאלה:
איזו מוזיקה, לדעתך, אני אוהב לשמוע?, הוא שאל.
עניתי לו: הביטלס וחוה אלברשטיין, כמו כולם.
אמר: ומה אני אוהב לאכול?
עניתי: שניצל של אמא ובמבה, כמו כולם.
אמר: ולראות בטלביזיה?
עניתי: ארץ נהדרת וכוכב נולד, כמו כולם.
ומה מסתבר? גלעד שליט בכלל לא סובל במבה. הוא אומר שזה דביק ולא טעים בכלל. וטלביזיה בכלל אין לו, והוא בכלל נמצא במועדון הלילה הזה רק כי אמורה להיות שם הופעה של "מיצי והעכבות", שהיא להקת האלקטרו־ת׳ראש־אייטיז־דארק־ווייב אקספרימנטלי האהובה עליו. הפתעה!
3. אני לא מופתע שאתה מופתע, אמר לי גלעד שליט. זה אפילו מתחייב.
זה מתחייב, הוא הסביר, כי אחרת לא הייתה יכולה לקום תנועת־המונים כזו לטובתו. אם לא ידוע עליו שום דבר, רק שהוא חייל בשבי האויב, כולם בעדו. כולם יכולים לדמיין שזה האח שלהם, או האחיין, או הבן, או הדוד. וכל פרט חדש שנודע עליו לא יכול, לפיכך, לקנות לו תומכים חדשים – כי כולם כבר ממילא תומכים בו – אלא רק לפורר את האשליה הזאת. כשיש לך אייקון כל־ישראלי וחסר־תוכן, כל אחד יכול לראות בו מה שהוא רוצה לראות, וכל אחד יכול למלא אותו בתוכן שנראה לו. כל אחד משליך עליו מעצמו – לכן כל אחד יכול להזדהות איתו. לכן אפשר למכור אותו בתור "הילד של כולנו". אבל כמה אנשים כבר יחתמו על עצומות לטובת בחור כחוש מהצפון, שכוסס ציפורניים, אוכל שרימפס ביום כיפור, מאזין ל"מיצי והעכבות", מצביע "האיחוד הלאומי" ומקים רעש נוראי כשהוא עובר עם האופנוע מתחת לחלון של השכנים שלו בשתיים וחצי בלילה?
אתה באמת עושה את כל הדברים האלה?, שאלתי.
את חלקם, השיב גלעד שליט. אבל זה לא חשוב, הנקודה היא עקרונית. לכולם היה נורא חשוב לשחרר את "גלעד שליט", כקונספט, אבל לאף אחד לא היה חשוב לשחרר את גלעד שליט עצמו. כי אף אחד בכלל לא הכיר אותו.
נזכרתי בקבוצת־הפייסבוק שקמה לכבודו, "גם אני מוכנה לשכב עם גלעד שליט לכשישתחרר", או משהו מעין זה, ובזעם הקדוש ששפכו עליה עשרות טוקבקיסטים מטונפי־מקלדת. גלעד שליט הנהן. זה בדיוק העניין, הוא אמר. הרי מה הייתה התגובה הכי נפוצה שם? "ימניאקים, נראה לכם שזה מה שגלעד יחשוב עליו אחרי חמש שנים וחצי בשבי". כל הילדים האלה התרגלו לדמות המופשטת "גלעד שליט", ובכלל לא חשבו עליי בתור בן־אדם. וברגע שמישהו הזכיר להם שאני יצור אנושי ממשי, שיכול לעשות עוד כל מיני דברים חוץ מלהיות שבוי בעזה, וביניהם גם הדבר הכי ארצי שיש – אז הם הגיבו באלימות. כי גלעד שליט אולי מעוניין ביחסי־מין, אבל "גלעד שליט" נמצא מעל כל זה, ומבחינתם אין גלעד בעולם, רק "גלעד".
וזה באמת מה שחשבת עליו אחרי חמש שנים וחצי בשבי, שאלתי אותו.
גם על זה, ברור, הוא ענה. כי אני אנושי.
לא יכולתי להתאפק, וחקרתי אם הוא ניסה להיפגש עם אחת מחברות קבוצת־הפייסבוק ההיא.
אני בכלל הומו, צחק גלעד שליט. אני לא מופתע שאתה מופתע.
4. אבל, כמו שאומרים אצלנו, המשיך גלעד שליט, לכל חמש שנים וחצי בשבי חמא״ס יש מוצאי חמש שנים וחצי בשבי חמא״ס. וכשחזרתי לארץ, הדמות הכל־ישראלית האידאלית הייתה מוכרחה להתנפץ. לא מיד – בהתחלה עוד ניגנו לי ברדיו "כמה טוב שבאת הביתה" – ולא תוך שבוע. אבל חודש עבר, חודשיים עברו, ואנשים התחילו לגלות מי זה גלעד שליט בחיים, להבדיל מ"גלעד שליט" בשלטי־מחאה בכיכר פריז. ועכשיו כל הקינדערלעך האלה, שלא יכלו לתפושׂ בדעתם שאולי יש לי יצר מיני, לא יצאו רק נגד קבוצת־הפייסבוק ההיא, אלא גם נגדי. כי הרגע שבו קרמתי עור וגידים, הרגע שבו הפסקתי להיות פרצוף על סטיקר והתחלתי להיות ברנש בשר ודם, בהכרח היה גם הרגע שבו אני בעצמי יצאתי נגד "גלעד שליט".
הייתה דרושה דמות מיתית כדי ליצור קולקטיב שידרוש את השחרור – סיכם גלעד את המלכוד – אבל ברגע שיוצרים דמות כזאת, כבר אי־אפשר לרַצות את הקולקטיב שבנית. ואכן, ברגע שחזרתי אני, האנושי־אנושי־מדי, לא היה מנוס מאכזבה רבתי. וטעמו של הקהל התהפך מהר מאד. הקולקטיב שדרש את "גלעד שליט" קיבל בסך הכול את גלעד שליט, ולא היה מרוצה. המסר שקיבלתי היה מאד ברור.
זמנך עבר, הצעתי.
נכון מאד, אמר לי גלעד שליט. זמנך עבר.
5. קיצורו של דבר, מיהר גלעד שליט לסיים את הסיפור כשחצוצרה ותוף חברו אל הפסנתר וסימנו את התחלת המופע הממשמשת ובאה, אחרי כמה חודשים הוא אסף את כל חפציו ועבר הנה. כלומר לשם, כלומר לפראג. לפחות לזמן־מה. והוא לא נחפז לעשות את זה, לא היה לו קל, ממש לא קל, יש שיאמרו: בינוני עד קשה. אבל הוא כבר הספיק לפגוש סטודנט מקסים לצילום, וסוף כל סוף ראה שלג כמו ששלג צריך להיות שלג, ובשנה הבאה הוא עומד להתחיל ללמוד ספרות בעצמו. כך שבינתיים הוא לא מתחרט, לא מצטער ואפילו לא מתגעגע. ועכשיו, אם לא אכפת לי, הוא רוצה להקדיש את תשומת־לבו לקצת מוזיקה איכותית.
יצאתי ממועדון הלילה אל הסמטה הצ׳כוסלובקית, וחשבתי שהאמת – במקומו הייתי עושה אותו דבר.
כתיבת תגובה