1. אני מגיע לעבודה כל יום עם שתי פרוסות לחם. לפעמים עם שוקולד, אבל בדרך כלל לא. וזה לא שאני לא אוהב לאכול – אפשר לומר שאני חי מזה, אם תסלחו לי על הבדיחה העבשה. וזה לא שאני לא אוהב להשקיע באוכל, או עצלן. בכלל, עצלנות היא לא תכונה חזקה אצלי. כמו שאמרתי, אני מגיע לעבודה כל יום.
אז למה, תשאלו, זה כל מה שאני מביא בבוקר?
בגלל הבנקים.
2. פעם לא הייתי ככה. פעם הייתי מביא לעבודה סנדביצ׳ים, כמו שסנדביץ׳ צריך להיות סנדביץ׳. עם שתי פרוסות עבות של לחם כפרי, ועם שמנת וגבינה בולגרית, וקצת חסה, ופרוסות מלפפון, ועגבנייה בנפרד, כי אם חותכים אותה בבוקר אז עד ארוחת עשר כל הסנדביץ׳ הופך לעיסה מתפוררת של מיץ עגבניות. ונהניתי מזה, בטח נהניתי, מי לא היה נהנה. לקח לי הרבה זמן בבוקר – אבל הסנדביץ׳ עצמו היה מושא לקנאה. ובכל הבניין לא היה עוד סנדביץ׳ כמו שלי, חוץ מאלה שהזמינו במיוחד מהקייטרינג, אבל זה לא נחשב.
ואז, יום אחד, הגעתי לבנק, לדבר עם איזה פקיד זוטר על עניין זוטר לא פחות. והוא בדיוק כרסם את ארוחת העשר שהוא הביא מהבית: שתי פרוסות לחם. תוך כדי הכרסום הוא חיטט במחשב שלו, ואחרי שסילק את אחרוני הפירורים מהשולחן הוא פנה אליי ואמר בקול יבש: מר ויינמן, אני רואה שאתה בפלוס.
ניסיתי ללבוש את הפרצוף העליז שלי, שזו לא משימה קלה בכלל, כי בדרך כלל הוא קצת חלוד, ואמרתי לו בנימה הכי אגבית שהצלחתי לגייס שכּן, אני בפלוס, כאילו שזה הדבר הכי טבעי בעולם. אבל זה לא עודד אותו.
באמת היינו מעדיפים שהלקוחות שלנו לא יהיו בפלוס, הוא אמר לי ביושר. זה מאד לא אחראי.
התפלאתי: לא אחראי?. אבל הייתי צעיר אז, ככה שהיה לי תירוץ.
הפקיד נאנח ועבר לטון דידקטי. ירומיל, הוא אמר, מה לדעתך היה קורה אילו כל הלקוחות שלנו היו בפלוס?
עניתי: בבנק היה הרבה מאד כסף.
הפקיד הזדקף וחייך בסיפוק של ניצחון רטורי: ולדעתך אפשר לבסס מוסד פיננסי על כסף?!
אמנם הייתי צעיר, אבל כבר ידעתי להיזהר ולא לענות לשאלה הזאת.
3. הבנק, לימד אותי הפקיד, לא מתפרנס מטיפול בכסף, אלא מטיפול בהעדר כסף, כלומר – בחוב. ערֵמות של שקלים אפשר להשקיע בתבונה, או לשמור ליום סגריר. זה נחמד וגם חשוב. אבל הלוואות – זה כבר מסעיר! אתה מוותר על מאה שקל לחודש אחד, והופס – הנה הם הופכים מעצמם למאה וחמישה! אתה מוצא איזה שלימזל שמחפש רק לקנות דירה, נותן לו משכנתא בריבית קצוצה, ואז או שהוא מחזיר לך את ההלוואה עם הריבית השמנה שמרחת עליה, או שאתה מקבל את הנכס – אי־אפשר להיכשל!
ואיך זה קשור לאחריות, שאלתי. והוא הסביר: המערכת הכלכלית שלנו בנויה על הבנקים. והבנקים בנויים על חובות הציבור. לכן זו חובתנו האזרחית להיות באוברדראפט.
משכנע!
4. שאלתי אותו איך אפשר להיפטר מהפלוס הבוגדני שלי. הוא הציע שאפסיק לעבוד, אבל, כמו שאמרתי, העצלות היא ממני והלאה. אז הוא הבין שצריך לחשוב על פתרון גלובלי יותר.
רוב האנשים, הוא התוודה, לא מבינים עניין כמוך. (כלומר – כמוני.) רובם עסוקים יותר ברווח האישי שלהם מאשר בתרומתם ליציבות הפיננסית של החברה כולה. אז צריך לשכנע אותם בעדינות, בעקיפין. וזה לא קל לנו, לגמרי לא קל, יש שיאמרו – בינוני עד קשה. כי הרי אנחנו אנושיים, יש לנו עיניים. יש לנו ידיים, אברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות. אם ידקרו אותנו – נדמם, ואם ידגדגו אותנו – נצחק. אבל טובת העם עומדת לנגד עינינו, ובשביל זה צריך לשכנע את האזרחים להפסיד כסף בטווח הארוך, על־ידי קבלת רווח מסוים בטווח המיידי. גם אם זה נראה אכזרי. למרבה המזל, הצטחק הפקיד, זה לא כל־כך קשה: ממילא הם מעדיפים כסף מוחשי ביד על־פני כסף תאורטי בעתיד. ואנחנו משתדלים להנחיל את התפישה הזאת בציבור, כל מיני סרטים הוליבודיים עם תדמית רומנטית ל"קארפה דיאם" וקשקושים כאלה, ובינתיים – בהצלחה לא מבוטלת. איזה אוכל אתה מכין בבוקר לעבודה?, הפתיע אותי הפקיד בשאלה.
5. התבוננתי בו מבולבל. התקשיתי אז, ואני עדיין מתקשה, לחשוב על פרט מעניין פחות, ולא הצלחתי להעלות על דעתי למה שלמישהו יהיה אכפת מה יש לי בסנדביץ׳, כלומר – בהנחה שהוא לא שמע עדיין על טיבם המעולה של הסנדביצ׳ים שלי. הפקיד הבחין בארשת התמהה שלי, והצביע על שקית פרוסות הלחם הריקה שלו.
מר ויינמן, הוא אמר, אוברדראפט זה לא רק חוב, זו התחייבות. אוברדראפט זו תפישת עולם. מינוס זו דרך חיים. אם אתה רוצה להיות אזרח מועיל, אתה צריך לקבל על עצמך את הדיבר הראשון והאחרון שלנו: טוב להקריב הרבה עתיד בשביל מעט הווה. ההווה הוא עכשיו, הוא זמין, הוא מפתה. הוא אצלך ביד. העתיד – למי אכפת מהעתיד? העתיד הוא ערטילאי ולא־ברור. ההבנה יכולה להתחיל בכסף, אבל הקונספט נכון באופן כללי. למשל כאב – אם תזרים לנבדקים זצים חשמליים של שבעים וולט, ותציע להם לבחור בין להוריד אותם לארבעים וולט עכשיו לבין להוריד אותם לעשרים אחר־כך, רובם יבחרו באפשרות הראשונה. ולמשל זמן. אתה יודע שזמן זה כסף. כמה זמן, לדעתך, לקח לי להכין את הארוחה שראית אותי אוכל פה?
אמרתי: שתי שניות בערך.
ענה לי: משהו כזה. וזה לא שאני לא אוהב להשקיע באוכל, או עצלן. בכלל, עצלנות היא לא תכונה חזקה אצלי. אבל מה? סנדביצ׳ים זו פשרה. זה להשקיע עכשיו זמן ומאמץ בשביל רווח עתידי. ואם הברֵרה היא ללחוץ עוד פעם על הנודניק של השעון המעורר ולישון עוד רבע שעה, או לוותר עכשיו על חמש־עשרה דקות במיטה בשביל הבטחה מעורפלת לארוחת עשר טיפה יותר מהודרת – אז הבחירה שלי ברורה. וכל אזרח שהחוסן הכלכלי־חברתי שלנו חשוב לו היה עושה אותו דבר.
6. אז עכשיו אני מגיע לעבודה כל יום עם שתי פרוסות לחם. לפעמים עם שוקולד, אבל בדרך כלל לא. ולא שאני לא נזכר בערגה בסנדביצ׳ים המפוארים שנהגתי לאכול, ולא שהפה לא מתמלא בריר כשאני רק חושב עליהם. אבל לפעמים צריך להציב את טובת הכלל מעל האינטרסים האישיים שלנו. כי פרוסות הלחם היבשות האלה – זו המשמעות של אזרחות טובה.
כתיבת תגובה