1. את נאום בר־אילן של ראש הממשלה ראיתי בטלביזיה בבית־מרזח שכונתי. או אולי זה היה נאום אחר, מי יודע. ממילא אני זוכר מהיום ההוא לא את מה ששודר בטלביזיה, אלא בעיקר את האיש הזקן שהתיישב לידי והודיע לי שסטארופראמן זו בדיקה עם רגישות 89% וסגוליות 67% לאיתור גײז, במילים האלה ממש. ואני, עם כל השנים שלי בעולם ועם כל החלק הנכבד מתוכן שעבר בבתי מרזח, בכל זאת נאלצתי גם להרים גבה וגם להשתעל שלוש פעמים, מחמת הקדמת קנה לוושט.
אני רואה שאתה מתקשה להתמודד עם האמת, אמר הזקן. ואני הכחשתי, גם שזו האמת וגם שאני מתקשה להתמודד איתה. בסך הכול הופתעתי מהישירות שלו, ולא יותר. אבל הזקן הרגיע אותי ואמר שזה בסדר, כולם מתקשים. בגלל זה אין לו עבודה והוא צריך לשבת בפאבים כל היום.
מה אתה עושה, שאלתי.
אני שותה, הוא ענה. שזה הגיוני – כי זה מה שעושים בבתי מרזח.
הבהרתי לו שאני מתכוון למשלח היד שלו. והוא הסביר לי בחזרה שהוא שוטה, בטי״ת. כלומר – בגמלאות. ולא סתם שוטה, אלא השוטה של המלך ליר בכבודו ובעצמו!
נו – הזמנתי אותו לסיבוב של משקה חריף. מה עוד אפשר לעשות במצב כזה.
2. אז איך העבודה, שאלתי אותו, למרות שכבר ידעתי את התשובה. השוטה נאנח ואמר שלא קל, לגמרי לא קל, יש שיאמרו: בינוני עד קשה. הרי העבודה שלו היא להגיד לאנשים את האמת בפרצוף – ובאופן כללי אנשים לא כל־כך אוהבים שזה קורה. האמת היא כלב מגורש אל המלונה; אותו מכים בשוט, בעוד הגברת כלבתא מתחממת מול האח ומסריחה לה. אז אחרי ליר הוא ניסה עִתונאות, וניסה מחקר אקדמי, וניסה לכתוב סטירה ואפילו הייתה לו אפיזודה קצרה ומשונה במיוחד במשרד פרסום – אבל הוא לא הצליח למצוא מקום עבודה שישמור עליו יותר מכמה שנים, עד שבסוף אף אחד לא הסכים להעסיק אותו בכלל.
נו – הוא סיכם והסתכל בקנאה בטלביזיה – החיים לא קלים כשההכשרה המקצועית שלך היא לומר אמת. וזה עוד בלי להגיד שום דבר על מה שזה עושה לזוגיות. פרטים נוספים אפשר למצוא ב"פצע" של עדי אבלס, הוא המליץ לי, ואני הלכתי וחיפשתי וקראתי וסומך את ידיי על ההמלצה שלו, אבל זה סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת, שלא יגידו חלילה שאני מנצל את הפופולריות של הפלטפורמה הזאת בשביל תוכן שיווקי.
3. שהוא ביטוי מעניין, דרך אגב. כי משרד ממשלתי הוא בהחלט משרד, ומהנדס חשמלי הוא בהחלט מהנדס, אבל תוכן שיווקי הוא בכלל לא תוכן. אז יוצא שכמו שהתוכן השיווקי מתחזה לתוכן, ככה השם שלו מתחזה לשם של תוכן. מה שמחזיר אותי ישר לַנאום ולדעתו של השוטה עליו.
4. ראש הממשלה הדגיש את חתירתה הנמרצת של ישראל לשלום, או משהו מעין זה, והשוטה גלגל עיניים והוריד את שארית הוודקה שלו. והתגובה שלו קצת הפתיעה אותי, אני מוכרח להודות, כי אני בכל זאת נמצא בישראל כבר די הרבה שנים, וכל ראשי הממשלה ששמעתי, שזה לפחות שבעה אם לא שכחתי אף אחד, אמנם נחלקו ביניהם בכל מיני עניינים, אבל כולם הקפידו להדגיש כמה ישראל מעוניינת בשלום, והתרשמתי שההנחה הזאת די קונצזוסאלית גם בקרב העם. אז למה אתה מגלגל עיניים, שאלתי את השוטה.
אתה שמעת מה שקרה עם ליר, הוא וידא. ונכון, שמעתי, הרי קיבלתי חינוך קוסמופוליטי. לא שזה עזר לי – השוטה הזכיר לי בכל מקרה. אז גונריל הבטיחה שאהבתה "עזה לאין הביע, יותר מאור עיניי, אוויר ודרור", הוא ציטט, וגם ש"כך ילד לא אהב עוד את אביו", ורגן הוסיפה שהיא "אויבת לכל חמדת חושים מעֻדָּנה, וכל אשרי רק לאהוב בלי די את הוד מעלתך". וליר האמין. נו, מי לא יאמין – אלה דברים שנעים מאד להאמין להם! ובסוף – קדחת.
בשנה ההיא, סיכם השוטה, למדתי להסתכל לא על מה שאנשים אומרים, אלא על מה שהם עושים. כי רק ככה אפשר לדעת למה הם מתכוונים באמת.
5. לא הרגשתי לגמרי נוח עם הזלזול שלו בכוחן של מילים. הרי אפילו העולם, כמו שאומרים, נברא במאמר. וכיוון שלא בריא לשמור דברים בבטן גם אמרתי לו שאני לא מרוצה.
השוטה גירד בפדחת ושאל אותי אם קראתי את אוסטין. ולפני שהספקתי לומר שברור, הוא הדגיש, תוך שהוא משתדל לנטרל את המבטא שלו כמה שיותר, שהוא מתכוון לאוסטין, ג׳ון אוסטין, להבדיל מאוסטן, ג׳יין אוסטן. ופה הוא באמת תפס אותי – על האוסטין הזה אפילו לא שמעתי. השוטה סיפר לי שאוסטין כתב ספר מפורסם בשם "איך עושים דברים עם מילים", שבו הוא תיאר "פעולות דיבור" – כלומר, אמירות שמספיק להגיד אותן כדי לשנות משהו בעולם. כמו למשל "אני מכריז עליכם בעל ואישה" או "אני מעניק לילד הזה את השם 'דני'" או "אני מבטיח לכם דם ודמעות".
הספר הזה מחזיק בערך מאה ותשעים עמודים, אמר השוטה. והעמודים האלה מתארים את כל המילים שיש להן השפעה של ממש על המציאות. אשר לכל שאר המילים בעולם – אלה מתפוגגות אל הרוח כמו גרגירי אבק, ולא משאירות אחריהן שום זכר. רגע הן היו שם, והופס! נעלמו.
ראש הממשלה גמר לנאום, והטלביזיה עברה לספר על זכיית הלוס־אנג׳לס לייקרס באליפות אמריקה הצפונית בכדורסל.
6. יצאנו החוצה אל הלילה הקפוא והבהיר. אתה זוכר מה ענה ליר כששאלתי אותו מדוע כוכבי הלכת הם דווקא שבעה, שאל אותי השוטה. ובאמת זכרתי: "אולי מפני שהם לא שמונה?". אמרתי לו את זה, כדי להוכיח שאני עוד לא סנילי לגמרי.
השוטה אישר, והזכיר לי את הפידבק שנתן אז: "בדיוק – אתה הולך להיות שוטה מופלג!". כי לפעמים, הוא אמר, התשובה היא באמת "ככה". לפעמים דברים קורים בלי שום סיבה מיוחדת, סתם מפני שבמקרה יצא כך ולא אחרת. אז סתם מפני שהם לא שמונה, זו האמת.
אבל הם כן שמונה, נזכרתי.
השוטה הנהן. ולפעמים, הוא אמר, אתה צריך לבחון מחדש את הנחות היסוד שלך.
נו – אולי יום אחד אהיה גם אני שוטה מופלג.
כתיבת תגובה