1. אנשים שגרים בבנייני־דירות, כמו שרובכם בטח למדתם על בשרכם, רגילים לכל מיני אורחים לא־נעימים שמצלצלים להם בפעמון. לפעמים מוועד הבית, לפעמים ילדים מתרימים, לפעמים השכנים מלמטה באים להתלונן על הכביסה, או על הפסנתר, או על הצעדים בלילה – בכל אופן, כשאני שומע נקישות בדלת וקם בכבדות לפתוח אותה, בדרך כלל אני לא אופטימי. על אחת כמה וכמה עכשיו, כשהכבדות מועצמת הודות לעונת המעבר – מה כבר הסיכוי שהאורח יהיה שווה את הטרחה. וכך חשבתי גם לפני שבועיים, כשרטנתי כל הדרך מהכורסה אל הדלת, עד שפתחתי אותה ועמדתי פנים־אל־פנים מול המומיה של פרעה רעמסס השני, או, כמו שאתם מכירים אותו, "מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף".
לא אכפת לי להודות שהופתעתי.
2. פרעה שאל אותי אם יש לי כמה רגעים, כי חשוב לו שעכשיו, בימי חג הפסח ה׳תשע״ב, עם ישראל ייחשף סוף כל סוף גם לזווית המצרית של סיפור החג. הנחתי לו להיכנס ושאלתי אם הוא רוצה לשתות. הוא לא רצה.
איך הגעת עד אליי?, התעניינתי. פרעה הסביר שיש לו דרכון מצרי, אמנם משנות השבעים, אבל דיפלומטי, כך שבדרך כלל לא עושים לו בעיות בשדות תעופה.
הבהרתי את כוונתי: למה לא לפנות לתקשורת, לעִתונות, לטלביזיה? הרי הם בוודאי ישמחו לריאיון בלעדי עם הצורר הארכיטיפי של העם היהודי לדורותיו, האיש שהכניס את כולנו לתסמונת פוסט־טראומטית קולקטיבית שממנה אנחנו מתקשים להשתחרר עד היום, האיש שתרם אולי יותר מכל אדם יחיד אחר לעיצוב הזהות הלאומית והאתוס המשותף של עמנו. בּלײַנד חמישים אחוז רײטינג. אז למה אני?
פרעה הסביר שהוא לא רוצה לפנות לכלי־תקשורת מבוססים, עם אג׳נדה, כי הם מיומנים בהוצאת דברים מהקשרם ובעיוותם כדי שיתאימו לקו הכללי שלהם. אבל אִתי, הוא אמר, אין חשש כזה.
עלבון? מחמאה? למה לשפוט לכאן או לכאן. המצב מורכב.
3. שאלתי את רעמסס השני איך אפשר להוציא מהקשרה הוראה להשליך היאורה כל הבן היילוד. אפשר היה לראות שלא נוח לו עם השאלה הזאת, אבל לשנינו היה ברור שנחום ברנע לא היה עושה לו חיים קלים יותר. אז הוא התפתל על הכסא, וקצת נשך שפתיים, והעביר את המשקל מרגל לרגל, אבל בסוף הסתכל לי ישר בעיניים והודה שהכול באשמת הממשלה הקודמת.
ממלכת מצרים, הבטיח לי פרעה, תמיד הייתה פתוחה ותמיד תישאר פתוחה לפליטי־חרב אמתיים. אבל הרוב המכריע של בני־ישראל, שהפרעונים הקודמים קיבלו בשערי מצרים בחוסר־אחריות, היו בסך הכול מהגרים שבאו לשפר את מצבם הכלכלי. אנשים ששמעו שיש פרנסה טובה במצרים, וירדו אליה לשבור בר. ואז הם פרו ורבו ושרצו והתעצמו מאוד, והארץ התמלאה בנחשול של מאות אלפי זרים, התכעס פרעה, שאיימו לשטוף את כל ההישגים שלנו ולהוריד אותנו לרמה של עולם שלישי. התגבש איום דמוגרפי ממדרגה ראשונה – והאחריות שלי, סיכם, הייתה לעשות מה שטוב למצרַים, ולא מה שמצטייר יפה בעִתון.
באמת קשה להתווכח עם טיעונים כאלה. מזל שנשמעה עוד דפיקה בדלת.
4. על המפתן עמד ילד קטן, אולי בן עשר. הוא הרצין אליי מבט והודיע: מתרימים. ללמדכם שאקדח שמופיע במערכה הראשונה יודע לירות גם במערכה הרביעית.
דיווחתי לילד על כך שיש לי אורחים, והוא אמר בקול יציב ומתורגל שהוא באמת לא התכוון להפריע, אבל יש אנשים רעבים בארץ, ואני נראה די שבע. לו רק אמא שלי הייתה שומעת את זה! אז התכופפתי, עד כמה שהגב שלי מאפשר לי להתכופף בימים אלה, והצעתי לו לבדוק כמה מהכסף שהוא אוסף יהפוך למשכורות עבור הפונקציונרים של איזו עמותה, והסברתי שגם הכסף שבאמת יגיע לנזקקים אינו אלא פלסטר, בסך הכול פתרון לטווח קצר שמאפשר לממשלה להמשיך לקיים מדיניות כלכלית מרחיבת־פערים, שהובילה את ישראל לצמרת דירוג האי־שוויון הסוציו־אקונומי בין המדינות המפותחות, ולהוסיף להתנער מחובותיה כלפי כלל האוכלוסייה, ושאם הוא באמת רוצה להועיל לאנשים הרעבים האלה הוא צריך לחשוב בגדול, במושגים של שינוי רדיקלי בתפישת העולם הפיננסית שמובילה את הכלכלה הישראלית, ושבמבצע האיסוף הזה, שסיום כאילו־מוצלח שלו פירושו רק הנצחה של הסתמכות על טוב־לבם של אזרחים אקראיים במקום מדיניות של צדק סוציאלי בר קיימא, עדיף שיחבל עד כמה שאפשר, והתחלה טובה תהיה למעול בכסף שהוא כבר הצליח לשנורר עד עכשיו וללכת לקיוסק לקנות סוכריות גומי, וכל זה בלי להיכנס בכלל לשאלה באיזו זכות עמותות מעסיקות ילדים בני עשר ואפילו בלי לשלם להם שכר.
הילד שקע בהרהורים על סוכריות גומי, ואני סגרתי לפניו את הדלת.
חג שמח! חג שמח! חג שמח!
5. אם מדובר בבעיה דמוגרפית כל־כך חריפה, כמו שאתה מתאר, שאלתי את פרעה – למה לא שילחו את בני־ישראל חזרה לכנען, כשהם כבר ביקשו?
רעמסס השני השיב שהוא לא יכול להגיב בשם מלכים אחרים, אבל ממה שהוא קרא, הוא בכלל לא בטוח שהוא היה נוהג אחרת.
לא הבינותי איך זה מתיישב עם הנחרצות שהוא הפגין קודם, וביקשתי שיבהיר.
סעדזשעם, פרעה נאנח – מלך צריך לאזן בין כל השיקולים הרלבנטיים. ונכון שחשוב מאוד לשמור על המאזן הדמוגרפי בממלכה, אבל חשוב לא פחות לדאוג לאינטרסים הביטחוניים שלה. ובין היתר אסור למלך להניח לקבוצות אתניות להשיג הישגים פוליטיים בכח הזרוע. ולפעמים זה לא קל, לגמרי לא קל, יש שיאמרו: בינוני עד קשה. יש מחיר ליכולת העמידה של הממלכה, לעתים מחיר כבד. אבל האלטרנטיבה היא כניעה לטרור, שרק תעודד עוד טרור בטווח הארוך. כך שהיה צריך לבחור בין שתי ברֵרות רעות, ונבחרה זו שנראתה בשעתו רעה פחות.
זה לא הצליח, הערתי. פרעה משך בכתפיו – חׇכמה־שבדיעבד.
אצלנו כתוב שהסיבה לכך שפרעה לא שילח את העם היא שאלהים הקשיח את לבו, הזכרתי בחיוך.
המומיה של רעמסס השני התבוננה אליי בפנים חתומים, והודיעה לי שאין אלהים, ושכדאי לנו להשתחרר מסיפורי־ילדים מהסוג הזה. הכול פוליטיקה.
כתיבת תגובה