1. את ההודעה על הפיזור הצפוי של הכנסת שמעתי מפי נדב, שעובד בחדר לידי. ההודעה לא הפתיעה אותי – הרי אני נמצא בישראל כבר לא מעט שנים, ועדיין לא ראיתי כנסת שהוציאה את ימיה, כמו שאומרים, ובדרך כלל הן אפילו התפרקו בעצמן, ולא סתם כי ראש הממשלה מת פתאום. בקיצור – לא התרגשתי, ואם היה משהו ראוי לציון בהקדמת־הבחירות הזאת, הרי זו רק העובדה שהיא הגיעה כל־כך מאוחר.
ככה חשבתי אני, בכל אופן. אבל נדב חשב אחרת, וכשראה שהבעת־הפנים שלי לא משתנה בכלל, הוא חקר אם אולי אני לא מודע לבעיה האקוטית שעומדת בבסיס כל הפיזורים האלה.
בעיה אקוטית? איזו בעיה אקוטית?, שאלתי.
בעיית משילות!, הכריז נדב בפנים מודאגים.
ומה אומר לכם – אני גדלתי במדינה שבה לא הייתה שום בעיית משילות, ואף אחד לא הפגין שביעות־רצון מיוחדת מהעניין הזה.
2. אבל נדב התעקש, ועמד על דעתו שכרגע אי־אפשר לנהל את המדינה כמו שצריך, וכמה שלא ניסיתי לטעון ש"משילות" היא אמצעי, ולא מטרה, ושבחברה הטרוגנית ומפולגת כמו החברה הישראלית גם בית הנבחרים מוכרח להיות הטרוגני ומפולג, ושבדמוקרטיה פרלמנטרית הממשלה לא אמורה לקבל הגנה מיוחדת מפני הפרלמנט, כיוון שהלגיטימציה שלה בכל מקרה נובעת רק ממנו – נדב המשיך להצביע על העובדות, כלשונו, שהבחירות בישראל תכופות הרבה יותר מדי, ושהדבר מעיד על פגם יסודי בשיטת הבחירות הישראלית.
אז מה אתה מציע, שאלתי אותו.
כולנו כאן שמאלנים טובים, ענה נדב – ומה הכי מתסכל שמאלנים טובים?.
התשובה ידועה: שאי־אפשר להחליף את העם.
נדב אישר, והוסיף: אז אם הבעיה שלנו היא שהמושלים מתחלפים יותר מדי, ונתון לנו שהעם לא מתחלף בכלל, הצעד המתבקש הוא להפוך את העם למושלים. כלומר – דמוקרטיה ישירה.
הגיון־ברזל!
3. בערב הרמתי טלפון לידידי הוותיק דובי קננגיסר –
3א. אני יודע מה אתם חושבים: גם "נדב" וגם "דובי" ברשימה אחת? השמות דומים מדי, והדמיון עלול לבלבל. אבל זה סיכון מקצועי. לדוגמה נוספת תוכלו לעיין בפרק המפורסם של "פרפר נחמד" בנושא חגי תשרי, עם עפרה ויינגרטן ועפרה חזה.
כל זאת, אף־על־פי־שהתמיהה איננה משוללת־יסוד. הרי לשם מה יש לנו שמות פרטיים? כדי שנוכל להבדיל בין אדם אחד למשנהו. ואם אנחנו נותנים לשני אנשים שונים אותו שם פרטי, או אפילו שמות פרטיים דומים מדי, הרי זה סותר את ההיגיון שבשמו נתנּו את השמות מלכתחילה. ומה הועילו חכמים בתקנתם?
3. בערב הרמתי טלפון לידידי הוותיק דובי קננגיסר, שכותב עכשיו דוקטורט במדע המדינה ומקווה להתמודד בבחירות הקרובות בעצמו, לברר מה דעתו בסוגיה הזאת. (הכּוונה לסוגיית שיטת הבחירות, ולא לסוגיית השמות הפרטיים.) דובי האזין בנימוס לדיווח על עמדתו של נדב, ובסוף שאל אותי אם אני מכיר את הסיפור של בורחס על הקרטוגרפים. ולא, לא הכרתי, כי אמנם קיבלתי חינוך קוסמופוליטי, אבל לצאת מגבולות אירופה לא יצאנו.
הסיפור של בורחס על הקרטוגרפים, אם גם אתם לא מכירים אותו, הולך בערך ככה: היה־הייתה קיסרות שהצטיינה בקרטוגרפים מוכשרים במיוחד. המפות שלה היו כל־כך משוכללות וכל־כך מפורטות, עד שמפתו של כל חבל־ארץ הייתה בגודל עיר שלמה, ומפת הקיסרות כולה הייתה בגודל של חבל־ארץ. אבל הקרטוגרפים לא הסתפקו בכך, ובמאמציהם להשיג ייצוג נאמן יותר ויותר למציאות הם הגדילו עוד ועוד את קנה־המידה, עד שלבסוף הצליחו ליצור מפה של הקיסרות בגודל טבעי, אחד לאחד. ואז כל הקרטוגרפים מתו, והדורות שבאו אחריהם ראו שהמפה הזאת לגמרי חסרת־תועלת והשליכו אותה לאשפה. הסוף.
ומה הנמשל?, שאלתי.
למי הצבעת בבחירות האחרונות?, השיב דובי בשאלה. עניתי שלמרצ, וקיוויתי שלא ימשיך וישאל אותי למי אני מתכוון להצביע בספטמבר, כי ספק רב אם זו תהיה מפלגת העבודה, ונו, לא נעים. ובאמת, למזלי, לא את זה הוא שאל, אלא האם אני חושב שמרצ מייצגים אותי.
נו – טוב יותר מכל מפלגה אחרת, עניתי.
אבל לא אחד לאחד, הוא הניח.
מובן שלא, אישרתי – זה אפשרי בכלל?.
להלן שברוֹ, כפי שהואיל דובי לפרש: מרצ היא מפה בגודל סטנדרטי, ייצוג של העמדות הפוליטיות שלי בקירוב מתקבל על הדעת. יש נושאים שבהם עמדתי שונה מעמדתה, אפילו הפוכה לפעמים; אבל צריך להתפשר, הרי אף אחד, חוץ ממני עצמי, לא יכול לייצג אותי בנאמנות של מאה אחוז, אחד לאחד. כל התארגנות פוליטית יכולה לכל היותר להיות קירוב עבור החברים בה, פשרה שאפשר לחיות אִתה. והדמוקרטיה הישירה, הלא־ייצוגית, היא הניסיון לשרטט מפה בגודל טבעי: חפה מפשרות וחסרת־טעם לחלוטין.
4. לזכותה ייאמר, כמובן, שאין בה נבחרי־ציבור, הודה דובי. וזה נשמע לי מוזר – הרי הוא מקווה להיות נבחר־ציבור בעצמו. ביקשתי שיסביר, והוא אמר שההסבר לא ימצא חן בעיניי. נו – שאלה יהיו הצרות שלי.
הבעיה העיקרית עם בחירות, הוא התרצה, היא שמי שנבחר בהן הוא, מטבע הדברים, מי שמוכשר בהיבחרות בבחירות, ולאו דווקא מי שמוכשר בניהול ענייני־מדינה, או בייצוג האינטרסים של כלל הציבור. היה נחמד אם הייתה קורלציה בין הקטגוריות האלה – אבל אין. גרוע מזה, יש יסוד להאמין שהמוכשרים לנהל את המדינה דווקא ימשכו את ידיהם בדרך כלל מהיותר־מצחינה שבין המזבלות, מהמזבלה הגדולה שנקראת "בחירות".
"היותר־מצחינה שבין המזבלות", דרך אגב, הוא הישג שאין להקל בו ראש: המבנה הגדול ביותר שהצליח האדם לבנות אי־פעם – גדול יותר מאנגקור־ואט, כביר יותר מהחומה הסינית – הוא מזבלה ענקית. קראו לה "פֿרעש קילז" והיום משתדלים להפוך אותה לפארק. כל השלכה מן העובדות היבשות האלה על התרבות הפוליטית בישראל – על אחריות הקורא.
בכל אופן, החזיר אותי דובי לנושא השיחה, מערך הכישורים הדרוש להצלחה בבחירות שונה בתכלית ממערך הכישורים שדרוש כדי להצליח אחריהן.
כל מי שיכול להצליח להיבחר לנשיאות – אסור להניח לו בשום פנים ואופן להיות נשיא, ציטטתי מהזיכרון תוך תרגום סימולטני, ודובי הנהן בחיוך דרך הטלפון. אלא מאי?, אמר – הבחירה הישירה אמנם פותרת את הצרה שבבחירתם של המוכשרים־להיבחר, אבל מותירה על כנה את הצרה שבאי־בחירת המוכשרים־למשול. מריטוקרטיה לא תצא לנו מזה.
אבל גם מבחירות לא תצא לנו מריטוקרטיה, התלוננתי – הרי אף אחד לא טורח להתעדכן ולעקוב ולהתעניין, אפילו רק מספיק כדי לדעת מי מנבחרי־הציבור שלו עושה עבודה טובה. הרי זו הסיבה להבדלים בין שני מערכי־הכישורים שדיברת עליהם. או, בלשון פואטית, הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם.
אם הציבור מטומטם, הטעים דובי, האם הפתרון המתבקש הוא להפקיד ישירות בידיו את המושכות?.
מה יועילו חכמים בתקנתם?
5. אבל את הבעיה של נדב כל זה לא פותר, הזכרתי.
דובי נאנח, ואמר שפעם, כשהוא עוד עבד במשרת־סטודנטים של תמיכה טכנית, הם היו קוראים לבעיה הזאת "פּעבּמאַק". זהו אקרונים אנגלי, ופירושו: "הבעיה נמצאת בין הצג לבין הכיסא". במילים אחרות, חשוב לא רק שהשיטה תהיה תקינה, אלא גם שידעו איך להשתמש בה. ואם, למשל – הוא שלף דוגמאות מהמותן – אנחנו משלימים עם רעיון התקציב הדו־שנתי, ועם חוק ההסדרים, ועם קבלת החלטות ב"פורום השביעייה", זה כנראה אומר שהתפישה הבסיסית שלנו את השיטה, שבה העם מפקח על הפרלמנט והפרלמנט מפקח על הרשות המבצעת, התפישה הזאת לכל הפחות לוקה בחסר. אז אפשר לחפש פתרונות־קסם של שינויי־שיטה, אבל הבעיה האמתית לא כל־כך קלה, לגמרי לא קלה, יש שיאמרו: בינונית עד קשה. נו – פּעבּמאַק.
ואת הבעיה הזאת, שאלתי, אפשר לפתור?.
דובי חייך חיוך ממזרי בצד השני של הקו, והשיב: למי אתה מתכוון להצביע בספטמבר?
באמת לא נעים.
כתיבת תגובה