1. בשבוע שעבר חל יום המגבת. יום המגבת, למי שלא יודע, הוא מועד שמצוין ברחבי העולם שבועיים אחרי היאָרצײַט של הסופר האנגלי דגלס אדמס, ונהוג להסתובב בו עם מגבת, לזכר אחד הװיצים הידועים שלו: הרעיון שטיָּל נבון בגלקסיה צריך לשאת עמו מגבת לכל אשר יפנה, הן כדי לשוות לעצמו תדמית מהוגנת, הן מפני שהמגבת היא חפץ שימושי ביותר. הנה כאן תוכלו לצפות בעלמה צעירה מדגימה כמה דברים שאפשר לעשות בעזרתה. יום המגבת הוא אפוא הזדמנות להיזכר בחוש ההומור של הסופר המנוח ובכושר־האמצאה שלו – וכשפגשתי לראשונה את ידידתי ונדי, היא שכנעה גם אותי לציין אותו, אף כי לא בהכרח מן הסיבה הזאת.
1א. לא הזכרתי כאן את ונדי בעבר, אבל יכול להיות שאתם כבר מכירים אותה. ונדי (עם V), שבאנגלית קוראים לה ונדה (עם W) ובעברית קוראים לה אפרת (עם אל״ף), היא צלמת מוכשרת, אבל התפרסמה פרסום צנוע דווקא כחברה של וַלדה (כנ״ל), שבאנגלית קוראים לו וולי (כנ״ל) ובעברית קוראים לו אפי (כנ״ל). הם הכירו כשהיא הגיעה לצלם את ולדה בשביל כתבה ל"לידובה נוביני", לכבוד איזו הארה שהוא עבר באחד המסעות שלו – ונראה שכל הגעשעפֿט הניו־אײדזשי הזה היה לרוחה, מפני שמאז היא והכלב שלה מתלווים אליו בקביעות, ככתוב: ודבק באשתו, והיו לבשר אחד.
2. … או, לפחות, ככה חשבתי עד שפגשתי אותה לראשונה, בפתיחה של אחת התערוכות שלה, סלחו לי שאני לא זוכר באיזו גלריה. ככה זה בגילי. שעה ארוכה ישבנו ודיברנו לנו על קומפוזיציות, או משהו, ועל עדשות ששנינו אוהבים, ואז פתאום שאלתי אותה איפה ולדה, וציינתי שדווקא ניסיתי לחפש אותו אבל לא מצאתי אותו בשום מקום, והיא בהתחלה עיקמה את האף לאות "נו באמת", ורק אחרי שהבהרתי לה שממש לא התכוונתי להתלוצץ היא הסבירה שוולדה והיא כבר לא.
2א. שזו, דרך אגב, דוגמה נחמדה למה שסטרוקטורליסטים קוראים "אפס לשוני", כלומר – מסמן שאין לו גוף וצורה של ממש, אבל בכל זאת יש לו מסומן. כי אם ולדה וּוֶנדי, נאמר, "כבר לא מבקרים אצלי" – זה אומר שהם כבר לא מבקרים אצלי. ואם הם "כבר לא אוכלים בשר" – זה אומר שהם כבר לא אוכלים בשר. אבל אם הם "כבר לא" – זאת אומרת, "כבר לא (אפס)" – זה אומר שהם כבר לא זוג. ללמדכם שבמשבצת שאחרי "הם כבר לא", זוגיות ולא־כלום הם היינו־הך.
אל דאגה: כל השלכה מן המשבצת הזאת על משבצות אחרות בעולם היא מעשה לא־אחראי ולא־סטרוקטורלי.
מנין שואב האפס הלשוני את כוחו? מהיותו חלק מקבוצת־התחלפות. אחרי "הם כבר לא" יכולים להופיע כל מיני דברים, ויכול להופיע אפס, והדובר צריך להכריע בין כל האפשרויות האלה. בחר אחת – ויתר על האחרות. יש לה צורה, אין לה צורה, זה לא משנה; יש לה ערך, מפני שהדובר היה יכול לבחור גם אפשרות אחרת. איזו דרך בה נבור – תיראה עם משמעות וערך.
3. התעניינתי למה ולדה והיא כבר לא. תשובתה: הוא לא ידע להתפשר. ובאמת, זה מתכון בטוח לחיסול יחסים זוגיים, אין מה לומר, הרי בשביל לשמר קשר צריך לפעמים לצאת כשלא ממש מתחשק לך, או ללכת לסרט שלא באמת מעניין אותך, או ללבוש חולצה ממשי אפילו שזה דרעק. אבל ונדי, במקום להודות לי על האוזן והכתף וההסכמה, הנידה בראשה ואמרה שלא הבינותי למה היא מתכוונת. אז שאלתי למה היא מתכוונת, והיא שאלה אותי בחזרה מה אני לוקח אתי כשאני יוצא מהבית.
הצצתי לתוך התיק. חוץ מארנק ומפתחות, היו שם ספר אחד, סלחו לי כאמור שאני לא זוכר איזה, מצלמה, בלוק וכמה עפרונות, ווקמן, בקבוק וחפיסת קלפים. שום דבר מסעיר.
ולמה אין לך, למשל, כרית?, שאלה אותי ונדי. מה אם תרצה פתאום להניח את הראש איפשהו?.
כרית?, התפלאתי – מי יוצא מהבית עם כרית?. אבל זה לא עצר את ונדי, שהמשיכה לחקור למה לא חשבתי להביא אתי לגלריה גם חוברת תשבצים, ושעון מעורר, ומספריים, ותער־גילוח ושוקולד. ובשלב הזה כבר הבינותי שיש לה כנראה איזו פואנטה, וביקשתי ממנה לדלג אליה כבר, כי אם היא תתחיל למנות את כל החפצים שאין בתיק שלי, היא הולכת להחמיץ את הנאום שלה וחבל.
ונדי הסכימה אתי והסבירה: בכל פעם שבה אנחנו יוצאים מהבית, אנחנו צריכים לבחור מה לקחת אתנו. בשמחה היינו לוקחים הכול, הרי על כל דבר אפשר להגיד שאולי נצטרך אותו – אבל זה לא פרקטי. ומצד שני, בשמחה היינו מוותרים על הכול, כדי שלא נצטרך לשאת שום משקל עודף – אבל יש הרי דברים שאי־אפשר בלעדיהם. בסך הכול אנחנו צריכים להגיע לשיווי־משקל בין מה שאנחנו רוצים שיהיה עלינו לבין מה שאנחנו מוכנים לסחוב – וזה אומר לבחור, וזה אומר להתפשר. ככה היא סיכמה, ואז שאלה אם אני זוכר מה ולדה נוהג לקחת אתו כשהוא יוצא.
אם גם אתם לא זוכרים, התשובה הנכונה היא כדלקמן: מקל הליכה, קומקום, פטיש, ספל, תרמיל גב, שק שינה, משקפת, מצלמה, מסכת צלילה עם שנורקל, חגורה, תיק צד ואת חפירה.
בלי פשרות!
4. עצרנו ליד תצלום של ילדה קטנה משחקת בבובות. הן היו מסודרות זוגות־זוגות במה שנראה כמו חתונה המונית – ורק במבט שני אפשר היה להבחין בבובות מרופטות יותר, שסבלו מכתם צהוב על הלחי, או מיד שבורה, או מכפתור פרום, והוצבו בחתונה בתור קהל. ונדי סקרה את עבודתה כמה רגעים, ואז שאלה אותי איזה סנטימנט עומד, לדעתי, בבסיס הקשר המונוגמי.
איזו שאלה קלה: אהבת־אמת כמובן!
ונדי גיחכה, כמו שקצת קיוויתי, והצביעה על כך שכשאדם מתחתן, אנחנו לא יכולים לדעת הרבה, א־פריורי, על בן־הזוג שלו, אבל אנחנו כן יכולים להגיד על כל האקסים שלו שהם כנראה לא היו טובים מספיק בעיניו. במילים אחרות, אנחנו לא מתחתנים עם בן־הזוג המושלם, עם הנפש התאומה שלנו, כמו שנוהגים להגיד בסרטים הוליבֿודיים; אנחנו מתחתנים עם הראשון שהיה מספיק טוב בשביל להתחתן אתו.
בדיעבד, זה נראה לי מובן מאליו; הרי יש מיליארדי בני־אדם בעולם, ואם היינו מנסים למצוא את השידוך המיטבי שלנו, במקום להסתפק במה שיש, לא היו בעולם נישואים בכלל. אין לנו ברֵרה אלא לִרצות את האפשר.
ונדי הנהנה וסיכמה: כשאתה בוחר מה לקחת בצאתך מהבית, אתה מתפשר. וזו מעלתה של המגבת: היא פשרה טובה, עם יחס גבוה בין שימושיות למשקל. וגם כשאתה בוחר עם מי להתחתן אתה מתפשר: בחרת אחת – ויתרת על האחרות. אז אתה מחפש מישהי עם יחס גבוה מספיק בין יתרונות לחסרונות, זה הכול. אבל ולדיק – כמו שהוא לא יכול להסתפק במגבת, וצריך גם קומקום ומשקפת ושנורקל ואת־חפירה, ככה גם עם נשים. ואני, אמרה ונדי, לא רציתי להמשיך לחכות עד שיתפשר עליי. אמרה והלכה.
ומה חשבתם על אהבת־אמת? שזה הולך להיות קל? שזה הולך להיות פשוט מאוד? לא ולא: זה לא קל, לגמרי לא קל, יש שיאמרו – בינוני עד קשה.
5. אז בשבוע שעבר חל יום המגבת, וגם אני והאפס הלשוני שלי ציינו אותו. רבים מנצלים את ההזדמנות להיזכר בחוש ההומור של דגלס אדמס ובכושר־האמצאה שלו. ואני מנצל אותה כדי להיזכר על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה.
כתיבת תגובה