1. הייתה תקופה שבה הימים הנוראים באמת היו נוראים. הם היו "נוראים" במובן זה שהייתי מרגיש בהם תערובת של מורא ושל יראה. ואיך אפשר שלא להרגיש כך בימים שבהם נכתב ונחתם מי יחיה ומי ימות, מי במים ומי באש, מי יישלֵו ומי יתייסר, מי יושפל ומי ירום? אי־אפשר. אז הרגשתי.
הבעיה, שההרגשה הזאת תלויה במידה נרחבת בהנחה שיש מי שכותב וחותם. שיש דיין ומוכיח ויודע ועד. וברגע שנפטרתי ממהנחה שמישהו חושב עליי ורושם את מעשיי, הלך אִתה גם המורא, ופינה את מקומו לציניות ולצינה, והלב כבר לא נפתח, והיראה התחלפה בחוסר־אמון כללי, והחרדה הומרה בייאוש. הזמן הפך אותי קשה, הקול שלי מחליד, הגב התחתון שלי כואב והברכיים מהדהדות את השתנות השמים לעיני החקלאים. היום אני מרגיש ביום הכיפורים בעיקר תסכול.
2. האסכטולוגיה מציעה פתרון לשני תסכולים אנושיים בסיסיים: סופיות החיים והיעדר הצדק בעולם. היא מבטיחה לנו שלא זו בלבד שיש חיים אחרי המוות, אלא שבחיים ההם גם יש מנגנון צודק של שכר ועונש; ובהתאם לכך, ברגע שדוחים אותה, שני התסכולים צרים עליך משולבי־ידיים: כמה שלא תהיה נחמד, כמה שלא תבין אותי, כמה שתחזיק מעמד – בסוף תמות, ובדרך העולם ידפוק אותך.
אתם מבינים למה נעים יותר להאמין בגן־עדן ובגיהינום.
על כל פנים, עם ההליכה למקום עפר ורימה ותולעה כבר הייתה לי ההזדמנות להשלים, כמו איוון איליץ׳ בשעתו; מה שמתסכל אותי יותר ויותר בחודשים האחרונים, ובמיוחד היום, הוא החלק השני. ואם לדייק, גם צדיקים שרע להם לא מטרידים אותי במיוחד; אבל רשעים שטוב להם – זה לא קל, לגמרי לא קל, יש שיאמרו: בינוני עד קשה. עשית מיליארדים מרשת של בתי־קזינו? שלחת פליטים למות באפריקה? עקפת בתור לאבטובוס? הייתי רוצה שתשלם על זה, הייתי רוצה שתסבול; והידיעה שלא תסבול ולא תשלם רק מחריפה את החימה, ורעל כתום וממיס של כעס נשפך ממני לכל עבר.
3. זמן־מה חששתי מהנטיות האלימות והבלתי־מאוזנות שגיליתי בעצמי, אבל אז עצמי הרגיע אותי, והצביע על כך שההטיה לכיוון העונש – להבדיל מהשכר – לא כל־כך יוצאת־דופן. החברה ככלל משקיעה מעט בתגמול מי שתורם לה – כמה מילים יפות, אולי איזה פרס נחמד פה ושם – והרבה בענישת מי שמזיק לה. יש לנו מערכות אדירות־ממדים ועתירות־תקציב לאכיפת החוק; אין שום מערכת מקבילה שתפקידה לדאוג לשכר הולם עבור הבולטים לטובה. אותו סובסטרט משתקף גם בתרבות הפופולרית: גיבורי־על בדרך כלל עוסקים בהכאת־נבלים, לא בתגמול־צדיקים, ושום סדרת טלביזיה על פרס נובל לא תגיע לרמת הפופולריות של "חוק וסדר". כמו המאמצים הממשיים, גם הפנטזיות הקולקטיביות מתמקדות באופן חד־צדדי למדי בגמול שלילי.
מסקנה: יותר משאנחנו שואפים לצדק, אנחנו שואפים לנקמה.
3א. אז למה המצאנו לנו גם "גן עדן"? למה לא רק "גיהינום"?, שאלתי את עצמי. ועצמי השיב: גם משיקולי סימטריה, ובעיקר מפני שההעדפה הקולקטיבית הזאת נעצרת באדם עצמו. קח, למשל, את איוב, המתוסכל שבגיבורי המקרא. הוא מתחיל להתלונן על אי־צדק רק כשהוא נדפק ממנו בעצמו – וכל רעיו ממשיכים לעבור עליו לסדר היום. אם איוב היה קורא ב"עוץ טײַמס" על גניבת שור, אמר לי עצמי, אני מבטיח לך שצופר הנעמתי לא היה מנסה לשכנע אותו שהוא לא יכול למצוא חקר־אלוה ותכלית־שדי, אלא היה מצטרף אליו באיחולי צרעת לגנב. ואם על בלדד השוחי היו נופלים כל הצרות־און־גריזאָטן, עוגמת־נפש־און־יסורים שנפלו על איוב, הם היו מתחלפים בעמדותיהם ככה – אמר לי עצמי, ונקש באצבע צרדה.
קיצורו של דבר – גן־העדן אמור להבטיח לנו שנזכה לצדק בעצמנו, והגיהינום תכליתו להבטיח לנו נקמה בכל השאר.
4. לָאַיָּה אֵין בַּמֶּה לְהַאֲשִׁים אֶת עַצְמָהּ.
פִּקְפּוּקִים זָרִים לְדִידוֹ שֶׁל הַפַּנְתֵּר הַשָּׁחֹר.
דָּג הַפִּירַנְהָה אֵינֶנּוּ מֵטִיל סָפֵק בְּצִדְקַת מַעֲשָׂיו.
הָאֶפְעֶה מְשַׁבֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּלֹא הִסְתַּיְּגֻיּוֹת.
לֹא קַיָּם תַּן בַּעַל בִּקֹּרֶת־עַצְמִית.
הָאַרְבֶּה, הַתַּנִּין, הַשַּׂעֲרוֹנִית וּזְבוּב־הַסּוּסִים
חַיִּים אֶת חַיֵּיהֶם וּשְׂמֵחִים בָּהֶם.
לִבּוֹ שֶׁל לִוְיָתָן הָאוֹרְקָה שׁוֹקֵל מֵאָה קִילוֹ
אַךְ מִבְּחִינָה אַחֶרֶת הוּא קַל.
אֵין דָּבָר חַיָּתִי
מִמַּצְפּוּן נָקִי
עַל הַכּוֹכָב הַשְּׁלִישִׁי בְּמַעֲרֶכֶת הַשֶּׁמֶשׁ.
("בשבח הגינוי העצמי", שימבורסקה / וייכרט)
5. המצרים סברו שאחרי מותם, האל אנוביס שוקל את לבם במאזניים – סמל הצדק, אם כי לאו דווקא שלהם – כנגד נוצה. אם הלב קל מהנוצה – עברת, אם לא – מה חבל. והם טעו, עצמי גילה לי, אבל לא יותר מדי: שקילה כזו אכן נערכת תדיר, אבל לא אחרי החיים, אלא במהלכם. מי שלבו קל יותר מנוצה – מי שחף מגינוי־עצמי – חי בשלווה: אם אין לך מצפון, ממילא אין לך גם ייסורי מצפון. הרי לך רשע־וטוב־לו. מי שכן מחשבן חשבונות־נפש – מתייסר.
5א. להתייסר, כפי שוודאי הבחנתם, זה הדבר היחיד שאפשר לעשות עם מצפון בעברית. אין "תענוגות מצפון", לכל היותר "מצפון שקט". כמו אפנדיציט, שהמקסימום שאפשר לצפות ממנו הוא שלא יזיק.
לי עצמי כבר אין אפנדיציט, וגם המצפון מגלה סימנים של עייפות החומר. בסך הכול זו תגובה הגיונית, להיפטר ממה שמענה אותך.
5. אז מה הטעם בשקילה, שאלתי את עצמי, אם היא כל־כך בלתי־הוגנת?.
עצמי הסתכל עליי בתימהון, והזכיר לי שעוד לא מנינו פתרון רביעי ומתבקש לבעיה התאולוגית של השתלמות הרוע. הזכרנו את האפשרות שאין שום דיין ומוכיח; ואת האפשרות שיש עולם־הבא עם גמול הוגן; ואת האפשרות שיש דיין ומוכיח, אבל אנחנו לא מבינים אותו, פישרים שכמונו, שאיפה היינו ביסדו־ארץ. אבל השמטנו את התרחיש – שאיננו, בהכרח, התרחיש הפחות־סביר – שיש דיין כזה, ואנחנו מבינים אותו היטב, אבל הוא שמוק.
לאל אנוביס, דרך אגב, ראש של תן.
כתיבת תגובה