1. כבר שנים שאני עייף. אני מסתובב עייף, אוכל עייף, עובד עייף, ישן עייף. נפגש עם חברים – ועייף. אני מסתכל על העצים בחלון, ועייף. קם בבוקר, ובוקר בי לא קם. קורא עיתון, וכל ידיעה היא כמו שוט מהחלום ההוא של רסקולניקוב – שוט במובן פרגול, לא במובן הקינמטוגרפי – וכולן במקהלה מצליפות בנפש, כלומר בסוסה לפי המשל, כדי לוודא את התמוטטותה הסופית, אף על פי שכבר עכשיו היא לא ממש מצליחה לסחוב, וכל מה שהיא מסוגלת להוציא מעצמה זה אנחות של "למה לא". שוב פּאָליציסטים מכים מפגינים ואז מחפים זה על זה? כן, למה לא, למה לא. שוב זעלנערים יורים בצַלָּם, או מחריבים בית? כמובן, למה לא. יחידת עוז? תכנית פראוור? מאגר ביומטרי? תספורות? בבקשה, למה לא. שימו את זה שם בערֵמה.
איזה מין כובד על העיניים.
1א. דרך אגב, סיפרתי את כל זה לנביל ואחמד, שעובדים באתר הבנייה פה ברחוב, וגם הם הנהנו ואמרו שבטח נורא קשה לי.
2. אבל אני סוטה מהנושא. מה שרציתי לומר הוא שכבר שנים שאני עייף, אבל פעם לא הייתי ככה. לא שאז היו לי אנרגיות של אמיל זטופק, אבל לפחות לא הייתי מוציא את ימיי בפנטזיה מתמדת על שמיכות וסדינים, לפחות לא ככה, ואפילו הייתי מוותר לפעמים על שינה ועושה לי לילה לבן, ולא רק בתקופה הזאת של השנה, כשזה יחסית פשוט, אלא גם בחורף. ודווקא מפני שיש לי ניסיון בְּערות ממושכת הופתעתי לקרוא את התגובה של פרופ׳ גיורא פילר מהטכניון לעתירה של מתמחי הרפואה נגד תורנויות של עשרים ושש שעות רצופות. כי ער אמנם הצלחתי להישאר, אבל ערני לא כל־כך, ובמצבי בשעות הבוקר לא היה כדאי להניח לי לתפעל אפילו עיפרון, קל וחומר מזרק. אבל לפרופ׳ פילר, שדרך אגב מתמחה בשינה – מהצד האקדמי, לא הפרקטי – לפרופ׳ פילר כנראה יש מקורות מידע אחרים, והוא כתב שכל מה שהמתמחים צריכים זה מוטיבציה, ומכיוון שמוטיבציה כבר יש להם אין שום סיבה שלא יתפקדו גם יממה רצופה בלי לישון בכלל.
כמו שאתם מתארים לעצמכם, התאוריה הזאת עוררה את סקרנותי האינטלקטואלית, וגם מהיישומים המעשיים הפוטנציאליים שלה היה לי קשה להתעלם, כך שמיד ארגנתי לי ריאיון עם גיורא פילר. למרבה הצער, העייפות הכללית שלי הוציאה מחשבּון נסיעה עד לחיפה, ואפילו את בירור מספר הטלפון של פרופ׳ פילר, כך שנאלצתי לדמיין את השיחה כולה. אין דבר, הוא היה עושה אותו דבר במקומי. אני חושב.
3. גיורא דווקא היה מאוד נחמד, והסביר לי קצת על מעגלים צירקדיים ועל צײַט־געבערים, שהאור הוא אמנם החשוב מביניהם אבל ממש לא היחיד, וסיפר גם על איזה מחקר הולנדי שמצא קשר הפוך בין המוטיבציה של עובדים ובין העייפות שלהם, בלי קשר לכמות השעות הנוספות שהם עבדו או לא עבדו. וכרקע תאורטי לדיון הייתי מוכן לקבל את הטענות האלה, הרי בסופו של דבר הוא המומחה לשינה ולא אני, אבל במורל – ובעיקר בדה־מורליזציה – אני דווקא כן מבין דבר או שניים, ועדיין לא לגמרי הבינותי, אם המוטיבציה של המתמחים כל־כך חשובה לו, למה הוא רוצה להכריח אותם לעבוד עשרים ושש שעות רצופות נגד רצונם, מה שללא ספק יפיל אותה לרצפה.
להפך, הוא ענה. זה יעלה אותה.
יעלה אותה?, התפלאתי.
מה אתה יודע על מסלול ההכשרה של רופאים בישראל?, השיב לי גיורא בשאלה, ואני נאלצתי להודות שלא הרבה. אז הוא שילב ידיים והסביר שהמסלול לא קל, לגמרי לא קל, יש שיאמרו: בינוני עד קשה.
ראשית, מועמדים צריכים להתקבל ללימודים. בשביל זה הם צריכים ציון סכם גבוה במיוחד. רבים מהמועמדים ניגשים לפסיכומטרי שלוש או ארבע פעמים, רק בשביל להשיג את הציון הזה, וחלקם גם ניגשים שוב לכמה בחינות בגרות.
נשמע כמו כאב ראש – אבל לא יותר מחוגים מבוקשים אחרים, עניתי.
אבל זה לא הכול, הוסיף גיורא. אחר־כך הם צריכים לעבור עוד בחינות, קשות יותר. וגם שאלוני אישיות.
טוב – בלי שאלוני אישיות באמת אי־אפשר, אמרתי. הרי לא נרצה להכניס בטעות כל מיני סדיסטים ופסיכופתים למסלול של רפואה, במקום לרפואת שיניים.
את התשובות לכל מבחני הקבלה האלה, המשיך גיורא בשלו, שולחים רק בספטמבר, כך ששבועיים לפני תחילת הלימודים אנשים עדיין לא יודעים אם הם התקבלו – ואם הם התקבלו, באיזו עיר הם עומדים לגור.
פה כבר הפסקתי להבין את הרציונל, אבל גיורא התעלם, או אולי לא שם לב בלהט התיאור של דרך החתחתים.
ומי שמצליח להתגבר על מסלול הקבלה הזה, נשען גיורא קדימה, רק מתחיל את לימודי הרפואה עצמם. שנים ארוכות של לימודים אינטנסיביים, תוך שינון מתמיד של אינספור פריטי מידע, חלק ניכר מהם בלטינית, בחינות בלתי־אפשריות וחיי חברה מצומצמים למינימום. ואז ההתמחות, עם משמרות ארוכות, יחס מזלזל ושכר מביך.
את זה דווקא ידעתי בעצמי – כי יש לי ידידה רפואנית שהבטיחה כבר לפני שנים לקחת אותי לאיזה בית־מרזח, ועדיין לא קיימה, מפאת קוצר זמן ותשישות כללית. אבל לא רציתי להפריע לגיורא, כי נראה שהוא בדיוק עומד להגיע לפואנטה. ובאמת, בשלב הזה הוא זקף את החזה ושאל מה, לדעתי, התוצאה של קיום המסלול המפרך הזה.
יש מעט מאוד רופאים חדשים?, ניחשתי.
בול!, שמח גיורא. ואם לדייק – רק המועמדים הנחושים, השאפתנים ובעלי המוטיבציה הגבוהה ביותר יכולים להשלים את המסלול ולהיעשות רופאים מן המניין. ומכאן שבניגוד לתאוריה שלך – כלומר שלי – קיצור התורנויות לא יעלה את המוטיבציה של המתמחים, אלא להפך, יפגע בהליך שמבטיח את רמתה הגבוהה.
4. כל זה טוב ויפה, הקשיתי, ונגיד שבאמת חייבים להעביד מתמחים בפרך כדי לשמור על המוטיבציה הגבוהה שלהם. אבל למה בעצם כל־כך חשוב לך שהמוטיבציה שלהם תהיה גבוהה?
מה זאת אומרת?, התפלא גיורא. הרי הם חייבים מוטיבציה גבוהה כדי להשלים תורנויות של עשרים ושש שעות. על זה כל הדיון.
5. כיוון שלא בכל יום יוצא לי לדמיין שאני משוחח עם מומחה לשינה מהטכניון, החלטתי לנצל את ההזדמנות כדי להיוועץ בו גם בעניין העייפות הכרונית שלי, שעליה סיפרתי לפני שמונה־מאות מילים. ככה זה פה, אקדח מהמערכה הראשונה יורה גם במערכה החמישית וכו׳. וגיורא הקשיב בתשומת־לב, חשב ושאל למה בעצם באתי לישראל אם היא עושה לי כל־כך רע.
התשובה היא שזה לא ממש היה בשליטתי, ושגם אם כן, בצ׳כוסלובקיה היה אז הרבה יותר גרוע.
בסדר, המהם פרופ׳ פילר. והחלוצים, למשל, שהיו צריכים להתמודד עם צרות גרועות יותר משלך – למה באו ארצה?
כל ילד יודע: לבנות ולהיבנות.
גיורא שקל לרגע, ולבסוף החליט לקבל את התשובה. נו, אז מה ההבדל ביניכם?, שאל. למה אתה כל־כך עייף, והם לא? ומה כבר יכול להיות ההבדל, לדעתכם? מוטיבציה כמובן. לא שלאחרים יש חיים יותר טובים משלי. אבל להם יש גאווה לאומית, או דחף פטריוטי, או שליחות חברתית או משהו אחר שיעזור להם להתמודד עם המקבילה הלא־רפואנית לתורנויות של עשרים ושש שעות. ולי אין. זה הכול.
בעיה, אמר גיורא. אתה חייב מוטיבציה גבוהה כדי לחיות פה. על זה כל הדיון.
איזה מין כובד על העיניים.
כתיבת תגובה