1. יש לי קרובת־משפחה חדשה. נולדה לפני שבוע ועדיין אין לה שם. איש אינו ממהר ולה זה לא מפריע. חושבים לקרוא לה "תמר", לציון העובדה שנולדה סמוך לראש השנה; כי בראש השנה, כידוע, אוכלים תמרים – שייתמו אויבינו ושונאינו וכל מבקשי רעתנו.
חדי־העין שביניכם בוודאי הבחינו בכך שהמילה "ייתמו" כלל אינה דומה למילה "תמר". הם מוזמנים לאמץ ברכות אלטרנטיביות, דוגמת "שייתמר עשן מעל בתי אויבינו", "שיותמרו שונאינו התמרה נוקליאופילית", או "שתהיה תמורה לאגרה". אבל אני סוטה מהנושא.
הפגם הבסיסי בתכנית הזאת, על כל פנים, אמור להיות ברור. השם "תמר", על אף שאינו נפוץ כשהיה בעבר, עדיין נהנה מפופולריות לא מבוטלת; לפיכך, אין קשר הכרחי בינו לבין תאריך הלידה של הקינדעלע. תמריות נולדות גם בפסח ובפורים ובשבועות ובעשרה־בטבת, למרות שבאף אחד מהמועדים האלה לא נהוג במיוחד לאכול פֵּרות שחומים נחמדים. צא ולמד – מי שמבקש לסמן קשר בין הרכה־הנולדת לבין סוף אלול בואכה תשרי, ראוי שימצא לו שם חד־משמעי יותר. קומץ הצעות חלופיות משולחן החג: לוביא, קרא, חביתת־סלק.
2. בעיני רוחי אני רואה את עצמי יושב על המרפסת, סופר ציפורים נודדות, ועל ברכיי לוביא הקטנה. שואלת לוביא: דוד ירומיל, מה פירוש הברכה "שנה טובה"? ואני עונה: לוביא, בגללך התבלבלתי בספירה ואני צריך להתחיל שוב.
3. מובן שזו התחמקות. לספור – זה דבר אחד שאני דווקא יודע לעשות בכלל לא רע. לענות על שאלות בנוגע לשנות־טובות – זה משהו אחר. כי מהי, באמת, "שנה טובה"? כל השנה חייבת להיות טובה? השנה אמורה להיות טובה בממוצע? אם רוב החודשים די סטנדרטיים, אפילו חביבים, ורק טבת יצא מחורבן במיוחד, האם הוא הורס לכל השנה? ודווקא היו לי שנים כאלה. תשרי – נחמד. חשוון – נחמד. כסלו – סבבה. טבת – קטסטרופה. שבט עד אלול – בנוהל. וזה קרה עם עוד חודשים, שלא תחשבו שמדובר בעניין ספציפי לחורף. למשל עצוב למות באמצע התמוז, אבל בינינו גם לחיות בו זה לא גליק גדול, במיוחד בגוש־דן.
4. לא שאני גר בגוש־דן חלילה.
5. לספור ציפורים נודדות, דרך אגב, זו מלאכה קשה בהרבה משנראה. חלקן עפות מהר מאד, ובלהקות גדולות, שמצריכות ריכוז. וצריך תמיד לשים לב שאף ציפור לא נשארת קצת מאחור, שלא לספור אותה פעמיים. אבל הכי חשוב, צריך ידע באורניתולוגיה. אחרת אפשר להכניס לספירה בטעות גם ציפורים שבכלל לא נודדות, אלא סתם עפות מנקודה א לנקודה ב בשביל הספורט, או להפך, יש מי שדווקא מתעלם מציפורי־נוד, מתוך בלבול בינן לבין עופות־קבע. אז על כל להקה שחולפת בשמיים צריך לחשוב – הן מהסביבה? הן לא מהסביבה? אל קולן כי ערב מה נפשי כלתה? וזה לא קל. יש שיאמרו – בינוני עד קשה.
אבל אני – לספור אני יודע.
6. אז אומרת לי לוביא־שבעיני־רוחי, אחרי שהיא נזכרת שבלספור אני מצטיין, דוד ירומיל, אתה מתחמק. אמרו לי בגן: לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו. ואיך הם יכולים לדעת? שנה זה כל־כך הרבה זמן. אני, למשל, לא מוכנה להתחייב על כלום שבוע קדימה, בטח שלא חודש, שנה – על אחת כמה וכמה. אז מי מספיק טמבל להבטיח לי מעכשיו שנה טובה שלמה? אולי עוד פעם יזרקו אותי לבית חולים? אולי שוב אני אאכזב את הגננת? אולי עוד פעם עידן עמדי יזכה בשיר השנה של גלגל״ץ? ועוד לא אמרתי שום דבר על זה שיהיה טבת באמצע. אני אמורה לסמוך על זה שפעם, בתחילת תשרי, כתבו אותי ברובריקה הנכונה? זה מגיע עם אחריות?
ואני מביט בלוביא ואומר לה, תראי, ציפור.
כתיבת תגובה