1. בשכונה שלנו, כמו בכל שכונה שמכבדת את עצמה, היה בית קפה ליומרנות אינטלקטואלית חסרת־כיסוי. אבל בית הקפה שלנו, שלא כבתי קפה אחרים, בכלל לא ניסה להעמיד פנים כאילו יש ליומרנות הזאת על מה להתבסס. הצורות שציירו שם באספרסו, בימים שבכלל החליטו להגיש בהם אספרסו, אף פעם לא יצאו כמו שצריך. בדרך כלל היה בלתי־אפשרי אפילו לנחש מה הם ניסו לצייר בקצף. על הקירות היו תלויות רפרודוקציות זולות של ציירים מפורסמים. לא ממוסגרות – פוסטרים. בפינה אמנם עמדה כוננית־עץ של ספרים מהוהים, אבל לא היה שם אפילו כרך אחד בצרפתית. בקיצור – יופי של מקום לשבת בו אם אתה רוצה לנהל שיחה אינטליגנטית, להבדיל מלהראות לאחרים שאתה מנהל שיחות אינטליגנטיות. זה היה מקום המפגש הקבוע שלי עם ראדק, לימים חבר הפרלמנט ראדובן זלני, ולשם גררתי אותו ביום שבו הוא התחיל לגלגל את הצעת החוק שלו לדה־לגליזציה של שירי אהבה.
2. אני יודע מה אתם חושבים. אתם חושבים שראדק בטח היה איזה גוץ מקריח עם ריח מהפה, או שהייתה לו איזו דפורמציה, בכל אופן – שהיה לו חסך בתחום הרומנטי, ולכן הוא החליט לגדר את התחום הזה עבור המדינה כולה, ברוח עדות הנו״ן־מ״ם. אבל לא! האמת היא שהוא היה גבר די תמיר ודי נאה, בטח לגילו, נבון ומקורי. אמנם רווק, אבל אני יכול להעיד שלגמרי מבחירה שלו. אז מה הניע אותו לנסות לסלק את האהבה מהשיח הציבורי? זה בדיוק מה שגם אני ניסיתי להבין.
ראדק לגם מכוס הסטארופראמן־בהיר שלו, וענה בשאלה: על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה?
על עצמנו, זרקתי בלי לחשוב. זו התשובה המקובלת בבתי קפה. היא חסרת־משמעות לחלוטין, אבל נשמעת כאילו עומדת מאחוריה חכמת־חיים עמוקה.
ראדק גלגל עיניים, וחידד: מהי אהבה?
ובכן, עניתי בזהירות, אהבה היא סוג של רגש.
טוב ויפה, הסכים ראדק. מהו רגש?
אה.
כאן ראדק הואיל סוף כל סוף להסביר שהוא מכוון לפרספקטיבה הנוירולוגית של כל הגעשעפֿט הזה. מה שאנחנו מכנים "רגש", הוא אמר, אינו אלא אוסף של תגובות כימיות, פה הורמונים שם רצפטורים, פה אנדורפין שם אוקסיטוצין. ומה שאנחנו מכנים "התאהבות", פירט באוזניי חבר הפרלמנט זלני, הוא בעיקר שחרור מוגבר של דופמין ונוראפינפרין, שלא שונה מאד מהתגובה הרגילה לקוקאין.
נו – תראה לאן תקעת את האהבה!, נזפתי בו. זה מה שהיינה ושילר ושקספיר השתפכו עליו? נוראפינפרין?
3. ראדק כמו צפה את התשובה הזאת מראש, ושלף צרור ניירות מתיק־הצד שלו.
איפה אפשר למצוא את התיאור החד ביותר של רגשי־אהבה?, הוא שאל. כאן התשובה כבר הייתה ברורה מאליה: ורתר. ראדק הנהן והתחיל לקרוא כמה קטעים, שתרגמתי כאן בחפזה לנוחותכם.
"כ״ו ביולי: כבר מספר פעמים גמרתי אומר שלא לראות אותה לעתים מזומנות כל כך. אבל מי יכול היה לעמוד בכך! יום יום גובר עליי יצרי ומכשיל אותי, ואני מבטיח לעצמי חגיגית: מחר תישאר רחוק, לשם שינוי. ובבוא הבוקר, שוב אני מוצא איזו אמתלה שאין לעמוד בפניה, וכהרף עין אני לצדה."
"י״ט באוקטובר: אך, החלל הזה! החלל הנוראי הזה, שאני מרגיש כאן בחזה! לעתים קרובות אני חושב, אילו יכולתי רק פעם אחת, רק פעם אחת ללחוץ אותה אל הלב הזה, כל החלל הזה היה מתמלא."
"ו׳ בדצמבר: כמה רודפת אותי הדמות! בשכבי ובקומי היא ממלאה את כל נשמתי! כאן, כשאני עוצם עיניים, כאן במצח, שבו מתרכז כושר־הראייה הפנימי, כאן ניצבות עיניה השחורות. כאן! אני לא יכול להביע זאת. אני עוצם עיניים – והנה הן שם; כמו ים, כמו תהום הן נחות לפניי, בי, ממלאות את חושי־מצחי."
… וכן הלאה, וכן הלאה. בסופו של דבר הוא ניתק את מבטו מהדפים, הסיר את משקפי־הקריאה שלו ושאל האם התיאור נאמן למציאות, לדעתי.
גם השאלה הזאת הייתה חצי־רטורית. הרי אם התיאור היה מתחום הפנטזיה, הספר לא היה גורר גל של התאבדויות.
ראדק חייך והנחית את הפואנטה: ואתה לא חושב שכל זה היה יכול להיכתב על סיגריות, או אלכוהול, או הרואין?
נכון. היה יכול.
4. התאהבות, סיכם ראדק, היא בסך הכול התמכרות לבן־אדם. לא שונה הרבה מהתמכרות לסמים, לסקס, לשינה, לכסף, לדיכאון, לממתקים. יש שיאמרו – קצת יותר גרועה; כי את כל אלה אפשר לצרוך במתינות, ואילו ההתאהבות היא התמכרות מתוך הגדרה.
מצד שני, הערתי, איזה נזק היא כבר יכולה להסב.
ראדק נד בראשו לעבר הפוסטר עם הפורטרט של ון־גוך, ושנינו עברנו להקדיש את תשומת־הלב שלנו לסטארופראמן לדקות מספר.
5. ונניח, ראדובן, אמרתי לבסוף, נניח שאתה צודק. איזו זכות יש לפרלמנט להתערב בתחביבים ובהתמכרויות של האזרחים שלו?
אין לו, משך ראדק בכתפיו. כל אדם הוא ריבון על עצמו.
הרמתי גבה.
ראדק ראה שאני לא לגמרי עוקב, והזכיר לי שהוא לא מתכוון לאסור בחוק על התאהבות – מה שממילא לא יהיה אכיף בשום אופן – אלא על העידוד להתאהבות. המדינה לא רשאית לאסור צריכה של סיגריות, או של קוקאין, הוא הסביר לי את עמדתו, כיוון שאין לה שום ריבונות על גופם של האזרחים. אבל כן יש לה מנדט להשתדל למנוע מאזרחים לפגוע באזרחים אחרים – לכן היא יכולה לאסור עישון במקומות ציבוריים, או סחר בסמים. והגזירה מכאן פשוטה: חבר הפרלמנט זלני לא יכול למנוע מאנשים להתאהב. אבל הוא כן יכול למנוע גלוריפיקציה של התהליך המסוכן הזה. וזה לא יהיה קל, לגמרי לא קל, יש שיאמרו: בינוני עד קשה. אבל אותו דבר אמרו גם על הסיגריות – והיום לא רק שאסור לחברות הטבק לפרסם כמעט בכל מקום, הן עוד מחויבות להדפיס על הפקטים שלהן אזהרות חמורות בצבע אדום בוהק, ויש תכניות־הסברה ממשלתיות נגד העישון. ולשם צריך לחתור: לא עוד סרטים של מג ראיין, לא עוד שירים שמאלציים סטייל "רק אהבה תנצח את כל הדמעות". לפחות לא בלי אזהרה אדומה בולטת.
6. בסופו של דבר, ראדק לא הצליח להעביר בבית־הנבחרים את ההצעה שלו, גם לא בגרסא מרוככת. אבל הוא כן הקפיד להזכיר לי אותה בכל פעם שחברתי לחברה חדשה, ובעיקר כשנפרדתי ממנה. ובאמת, אחרי כל השנים האלה, עוד אחת ועוד אחת, ויותר ויותר ניסיון כמכור – עכשיו אני מוצא את עצמי די קרוב להשקפה הזאת.
כתיבת תגובה