1. בשנת 1996 עדיין לא הייתי כל־כך הרבה שנים בישראל, מה שגרר כל מיני תופעות לוואי. תוצאה אחת היא שלא היו לי הרבה מכרים ישראלים. ותוצאה אחרת היא שעל רוב המרכיבים של החיים בארץ הייתה לי התרשמות שטחית בלבד – פשוט כי שמעתי עליהם רק בהקשר אחד, או בעיקר בהקשר אחד. ספציפית לענייננו – כל מה שידעתי על אוניברסיטת בר־אילן הוא שמדובר בקן הצרעות שממנו יצא רצח רבין. לא כמו היום, שאני יודע שאוניברסיטת בר־אילן היא מוסד אקדמי מכובד וחשוב המחויב למצוינות מחקרית ועומד בשורה אחת עם המעולות שבאוניברסיטאות העולם. אז לא תהיה לכם בעיה להבין כמה הופתעתי, אפשר לומר – נדהמתי, כשגידי, שהיה אחד המכרים המעטים שכבר הספקתי לפגוש, הלך ללמד דווקא שם. ועד היום, אם לומר את האמת, לא לגמרי הבינותי למה הוא העדיף את בר־אילן על כל שאר האוניברסיטאות שהציעו לו פוזיציה, שגם הן היו מוסדות אקדמיים מכובדים וחשובים ואף פעם לא הסתבכו בסיפורים עם מרגלית הר־שפי. אבל מעז יצא מתוק – ושלוש–ארבע שנים אחר־כך הוא הצטרף לסגל התכנית, שהייתה אז חדשה לגמרי, ללימודי פרשנות ותרבות. כך שעכשיו, עם כל הטאַראַראַם סביב יאיר לפיד, זכיתי שיהיה לי מקור מקורב לעניין, גם אם הוא כבר לא מלמד שם באופן סדיר. משתלם להכיר אנשים!
2. מה שנראה לי הכי מוזר, כשקראתי על הגעשעפֿט הזה לראשונה, הוא הנימוק שנתנה האוניברסיטה לקבלה החריגה של יאיר לפיד לתכנית: "על סמך הישגיו הספרותיים והעיתונאיים". כי "אלבי: סיפור אבירים", למשל, הוא באמת ספר חמוד, אבל לא יצירה שמעמידה את יאיר לפיד באותה מדרגה בלטריסטית כמו קארל צ׳אפק או מילן קונדרה, אם להיות עדינים. ונכון שהוא הצליח לכתוב פעם אוטוביוגרפיה של בן־אדם אחר, שזה באמת הישג ממדרגת צ׳אק נוריס – ובכל זאת. אז שאלתי את גידי אם יש לו מושג מה הולך פה.
גידי ענה שאני בכלל מסתכל על הנימוק מהזווית הלא־נכונה, ושבבר־אילן, שהיא בכל זאת אוניברסיטה יהודית, משתמשים בלוגיקה של קל־וחומר.
ביקשתי שיפרט, כדי להרוויח זמן עד שאבין על מה הוא מדבר, מבלי להסגיר את העובדה שאני לא.
גידי הגיב בשאלה רטורית: יאיר לפיד עומד להקים מפלגה?.
עומד, עניתי.
ולזכות בבחירות הוא לא יזכה?, המשיך גידי.
לא יזכה, אישרתי.
אבל שבעה–תשעה–אחד־עשר מנדטים הוא כן יקושש?, הוסיף גידי.
יקושש, הסכמתי.
ולשבת באופוזיציה הוא הרי לא יֵשב, ציין גידי.
מה פתאום, צחקתי.
אז הוא יצורף לממשלה, אבל לא יקבל תיק שנחשב בכיר באמת, כי המפלגה שלו לא מספיק גדולה ולו עוד אין שום משקל פוליטי. מצד שני, הוא כן יצטרך משהו שנראה טוב, שיוכל למכור לבוחרים שלו שהוא לוקח בתור שליחות, משהו מהסוג שבשבילו הוא נכנס לפוליטיקה, פירט גידי. ואז התשובה המובנת־מאליה הכתה בי – יאיר לפיד הולך להיות שר החינוך הבא.
גידי הנהן, וחתם את הטיעון: כל הקולות שיאיר לפיד יגרוף יגיעו אליו רק בזכות הישגיו הספרותיים והעיתונאיים, שהרי הבחירה בו לא מבוססת על שום דבר אחר. והקולות האלה יהפכו אותו לשר החינוך, שהוא גם יושב־ראש המועצה להשכלה גבוהה. ואם הישגיו הספרותיים והעיתונאיים יכולים להפוך אותו ליו״ר המל״ג בכבודו ובעצמו, קל וחומר שהם יכולים להכניס אותו לאיזו תכנית ללימודי פרשנות.
הגיון־ברזל!
3. שאלתי את גידי אם הוא עצמו מתכוון להצביע לרשימה של יאיר לפיד. הוא ענה שאם לא אכפת לי, הוא מעדיף לראות ממי היא מורכבת לפני שיחליט.
עוף מוזר – הרי כל תינוק יודע שלא האיכות היא העיקר, אלא החידוש.
4. אבל בכלל אין פה חידוש, אמר לי גידי. להפך – יש פה סטגנציה, אם לא חזרה לאחור. וכשהתפלאתי שאל אם ראיתי במקרה את סרט הקולנוע "להרוג את ביל". ובאמת ראיתי, וזה לא היה קל, לגמרי לא קל, יש שיאמרו: בינוני עד קשה. איזה סרט טפשי, משטײנס געזאָגט – מה הם חושבים, שאנחנו כל־כך אוהבים דם? לא נהניתי בכלל ועזבתי באמצע. אם הסרט גרוע אין טעם לבזבז עליו עוד זמן. זו דעתי גם בענייני סיפורת, אפילו שלעזוב ספרים באמצע זה לא מקובל חברתית. אני שם בשביל ליהנות, לא בשביל לסמן וי.
גידי אמר שהוא מסכים אתי במישור הלימוד, אבל לא במישור המעשה. בעברית מדוברת זה אומר שהוא ישב וראה את שני הפרקים עד הסוף וסבל מכל רגע. אבל בשלהי הפרק השני, אחרי ארבע שעות של דם ויזע ואברים כרותים, מגיעה סצנה שבה ביל מסביר לאומה תורמן על סופרמן – והסצנה הזאת, העיד גידי, שווה בדיעבד את כל הדרך עד אליה.
הערתי לו שהוא בטח היה יכול לראות אותה באינטרנט. גידי השיב שאלמלא צפה בסרט עד הסוף, מלכתחילה הוא לא היה יודע שיש לו מה לחפש.
יגעת ומצאת – האמן.
בכל אופן, לטובת מי שלא צלח את ארבע השעות ההן, להלן מה שהבינותי מגידי: רוב גיבורי־העל האמריקנים הם בני אדם שמתחפשים לגיבורי־על. הם לובשים חליפת־גומי ומסכה ולפעמים גם שמיכה על הגב, כי ככה הם חושבים שגיבור־על צריך להיראות. לעומת זאת, קלרק קנט הוא חייזר שמתחפש לבן־אדם. הוא לובש חליפה ומרכיב משקפיים ומתנהג כמו הנעבעך הכי משמים בעולם, כי כך נתפש בן־אדם ממוצע בדעתו של המשקיף החיצוני האובייקטיבי. נחמד – אבל בשביל זה לראות את אומה תורמן חותכת מאה יפאנים בחרב־סמוראים? נו.
למה אתה מספר לי את זה, שאלתי. וגידי הסביר, וזו השוואה שלא הייתי מהמר עליה בלי קונטקסט, שיאיר לפיד הוא כמו קלרק קנט. רק שבמקום להתחפש לבן־אדם, הוא מתחפש לפוליטיקאי בכיר שנמצא בקונצנזוס. העיקרון שמאחורי כל הווייתו הציבורית הוא יצירת דמות שתהיה משכנעת בתפקיד הזה. ומי הדמות הזאת? אשכנזי, חילוני, ותיק, סוציאליסט ולאומי־ציוני.
קח את זה, קימרלינג!
5. מה שכן, התרכך גידי, חידוש אמנם אין כאן, אבל שיא אולי יש. כי עד היום קיבלנו מועמדים שהם גם אשכנזים וחילונים וותיקים וכו׳. ויאיר לפיד הוא רק אשכנזי וחילוני וותיק וכו׳. במקום אנשים שמתאימים לתבנית – איש שהוא שום דבר מלבד התבנית. השלב הסופי של המעבר ממאבק ציבורי בין עמדות למאבק ציבורי בין תדמיות, ושל אחיו, המעבר מהניסיון לשכנע את הציבור שדעתך צודקת לניסיון להימנע ככל האפשר מהבעתה פן תרגיז מישהו. כך אמר גידי, ואני נזכרתי בפגישה שלי עם גלעד שליט, ותהיתי מה יקרה אחרי שתיגמר מערכת הבחירות ונגיע לשלב שבו נבחרי הציבור אמורים ממש לעבוד.
גידי לא חשב שזוטות כאלה אמורות להפריע למדיניות העמימות הכללית. אחר כך ניסה להדגים ושאל: אתה עוד זוכר, למשל, שפעם היה נהוג שהאופוזיציה מתנגדת לפעמים למעשים של הממשלה?.
אבל כמו שאמרתי, בשנת 1996 עדיין לא הייתי כל־כך הרבה שנים בישראל.
6. אתה יודע מה?, אמר פתאום גידי לפני שרוקן את הכוס שלו. אם הדמות שהוא בנה תצליח – זה באמת יהיה הישג ספרותי שקשה להתעלם ממנו.
כתיבת תגובה