1. אומרים שהכי חשוך לפני עלות השחר. אבל ממה שהבינותי, זה בכלל לא נכון. לפני עלות השחר לא באמת הכי חשוך. אבל כן הכי קר. ומכיוון שאנחנו רגילים לקשר בין קור לחושך – אומרים שהכי חשוך לפני עלות השחר.
אפילו שממה שהבינותי, זה בכלל לא נכון. לפני עלות השחר לא באמת הכי חשוך. אבל מה – קר. וככה יצא שֶׁבשבת האחרונה התעוררתי בחמש לפנות בוקר, עם מתח מצמית באזור הברך ולחץ בשכם הימנית, כמו בכל שנה, יותר נכון – כמו בכל חצי שנה, כשמגיעות עונות המעבר, פֿאַרברענט זאָלן זײ װערן, ואיתן התזזית האקלימית של תשרי ושל ניסן. ותאמרו, ובצדק תאמרו: הרי בחורף קר יותר מאשר באביב, ואיך זה שהצינה של חמש לפנות בוקר נזכרת להפריע לך פתאום בחודש מרץ. ומה אני יכול להגיד – נזכרת! מה זה משנה למה נזכרת, העיקר שנזכרת. לא קל לי, לגמרי לא קל, יש שיאמרו: בינוני עד קשה.
2. אז בשבת בבוקר, אחרי שהתעוררתי בפעם השנייה, יצאתי אל שושנה, שלמדה אִתי עברית. כבר אז היא הייתה מבוגרת ממני, והמצב הזה לא השתנה הרבה עם השנים. אני אומר "שושנה", אבל זה, כמובן, לא שמה המקורי. אני לא יודע מה היה שמה הפרטי בשבדיה – היא משבדיה במקור – כי היא מיהרה לאמץ לעצמה שם עברי שורשי, ולא נתנה לאף אחד לקרוא לה בשם הקודם. אולי מתוך גאווה לאומית. אולי רצתה לפתוח דף חדש, כמו שאומרים – או, יותר נכון: מחברת חדשה – ולהימנע מתזכורת יומיומית לחיים הקודמים שלה. ואולי השם המקורי שלה סתם לא התאים יותר. אולי הפירוש שלו בשבדית היה "נסיכת קרח", או משהו מעין זה, והיא חשבה שיהיה טִפשי להמשיך להתקרא כך באמצע המזרח התיכון. אנשים מחשבים חשבונות כאלה.
שמי־אני, דרך אגב, פירושו "אוהב־אביב". ללמדכם כמה תועלת יש בניתוחים מהסוג הזה.
בכל אופן, רצה הגורל והיום אנחנו גרים במרחק מחצית הרחוב זה מזו, ועוד הוא רצה ושושנה עוסקת, עכשיו כשהיא בפנסיה, במה שקוראים "רפואה אלטרנטיבית". שזה אמנם משלח־יד שאף פעם לא היה לי מי־יודע־מה כבוד אליו, אבל שום דוקטור אמתי לא היה מבקר אצלי הרי בשבּת בבוקר לכבוד המיחושים החצי־שנתיים שלי, וגם אם כן – סביר להניח שהוא היה הרבה פחות נחמד. אז קמתי והלכתי לדירה של שושנה, למה לא.
3. שושנה הציעה תה ולחמניות. סיפרה שהילדים בסדר, הנכדים בסדר. אבל מה פירוש "בסדר"? אף פעם לא שמעתי אותה אומרת: הילדים לא בסדר. או, הנכדים לא בסדר. המילים לא משתנות, רק האינטונציה, הטון, הקצב, המבט, הפוזיציה של הראש ושל הידיים. הפעם הילדים היו בסדר עם הנהונים זעירים של שכנוע עצמי ועם הגבהה קלה של הקול בשלהי הפראזה. כששומעים אותו משפט בכל ביקור, מפתחים רגישות להבדלים האלה, ולומדים להצמיד לכל נימה ולכל משיכת־כתפיים את המשמעות שלה.
אבל אם המילים אומרות שהכול בסדר, לא מתווכחים. הרי במקום כזה קשה לבכות, זה מביש. במקום זה שתינו תה. אי־אפשר להמשיך בלי משהו כמו תה.
4. רוזה, שאלתי אותה. מה הצינה של חמש בבוקר נזכרת להפריע לי פתאום בחודש מרץ?
העיניים הכחולות־כהות שלה התרכזו כמה רגעים בברך שלי, ואז היא שאלה אם שמעתי פעם על דאגן־הוֹ. ולפני שהספקתי לענות, הוסיפה שאין לזה שום קשר לגלידות. נו – היא בכל זאת מכירה אותי כבר זמן־מה, האישה הזאת.
דאגן־הו, למדתי מפיה, הוא כינוי שניתן לשלושה בספטמבר, שנת 1967. שושנה הייתה עוד צעירה אז, ואני אפילו זה לא. בתאריך ההוא, היא סיפרה לי, העבירו את התנועה בכבישי שבדיה מצד שמאל של הכביש אל צד ימין. כי לא לכולם יש הפריבילגיה לחיות על אי ולהתעלם מחוקי התעבורה של שאר העולם. ואתה יודע, היא שאלה אותי, איך השינוי השפיע על כמות תאונות הדרכים?
לא ידעתי. איך אדע? שושנה לגמה עוד קצת תה וגילתה לי את התשובה: לא השפיע. כשנהגו בצד שמאל היו כך־וכך תאונות דרכים, וכשנהגו בצד ימין היה מספר דומה. אבל – וכאן היא החזירה את הספל שלה לצלוחית, שקרקשה קרקוש עמום – אבל לקח להן זמן להתייצב בחזרה, לחזור לשיווי־המשקל שלהן. ועד שזה קרה –
רבו?, ניחשתי.
להפך, ענתה שושנה. התמעטו. כי כל הנהגים השגיחו על עצמם בשבע עיניים, אף אחד לא הרגיש נוח או טבעי על הכביש, אז כולם נזהרו במיוחד. עד שהתרגלו, והתנועה התייצבה, ועולם התחבורה השבדי שב למסלולו התקין והרגיל והמוכר. וגם מספר תאונות הדרכים חזר לנורמה שלו. כי לנהגים לא היה חשוב אם הם נוהגים בצד שמאל, או בצד ימין, סיכמה שושנה, אלא רק הביטחון והיציבות. כמו שלברך שלך, היא הצביעה, לא אכפת אם חם בחוץ, או קר בחוץ. העיקר שאפשר לסמוך על הטמפרטורה, שיהיה מזג אוויר שאפשר להתרגל אליו. שתהיה לפחות אשליה של שליטה.
ואם אין, שאלתי.
אם אין, הטעימה שושנה, אז נזהרים. כמו שהנהגים השבדים נזהרו בימי הפורענות שאחרי דאגן־הו. צריך להריח את עונת המעבר ולהיערך בהתאם.
5. התה כבר התקרר. שפשפתי את הידיים הקפואות שלי זו בזו, ושאלתי את שושנה איך אפשר להיערך בהתאם.
דע מאין באת, היא אמרה.
ואל תחזור לשם?, השלמתי.
ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, נזפה שושנה. התשובות הנכונות, למי שדווקא לא יודע: מטיפה סרוחה, ולמקום עפר ורימה ותולעה, ולפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, לפי הסדר הזה.
באת, אמרה שושנה, מיציבות. ואתה הולך לעוד יותר יציבות. קשה אך יציב. ובאמצע – עונת מעבר.
מה יש לדבר? בוץ שמתייבש – מתפורר.
6. וגם הבן־אדם שמתייבש מתפורר, רק מה, להשקיט את הברך שלי זה לא ישקיט. לא בקרוב, בכל אופן. שושנה הסכימה אתי בעניין הזה ונתנה לי איזה שק עם אפונים שמחממים במיקרוגל, ואז, כשהוא יוצא ממנו, הוא מפיץ צחנה מבאישה כל־כך שכבר לא אכפת לך עד כמה הברך שלך כואבת. עוד היא יעצה לי, לטווח הקצר, להוציא מהתיק את החולצה הארוכה שמונחת שם, כי די קר בחוץ וחבל שאצטנן בדרך, אפילו שמדובר רק בחצי רחוב. מדובר באישה שגדלה לא רחוק מהאוקיינוס הארקטי, ועל חצי־רחוב באביב הירושלמי היא אומרת לי: שלא תצטנן בדרך. אז לבשתי את החולצה הארוכה, למה לא. ובדרך הביתה שמתי לב שהיא באמת צדקה. די קר. עונת מעבר ארורה.
כתיבת תגובה