1. בכל יום שישי בבוקר מתאספת בכיכר פריז חבורה של לובשי־שחורים. כיכר פריז, למי שלא יודע, זו הכיכר שמול מעון ראש הממשלה, בהצטלבות של רחובות עזה וקרן־היסוד ואגרון והמלך־ג׳ורג׳ (החמישי). ופעם בשבוע, בשישי בבוקר, בחום של הקיץ הישראלי ובקור של החורף הירושלמי, מגיעים לשם שבעה–שמונה אנשים בלבוש קודר, נעמדים סביב המזרקה ומניפים שלטים שחורים בצורת כף־יד, ועליהם הססמה: "די לכיבוש". עד כה בהצלחה מוגבלת.
2. כשאני עובר ליד ההפגנה־זוטא הזאת, אני תמיד נזכר במערכון שראיתי לפני כמה שנים. ישראלי דווקא. תקצירוֹ: אסיר יהודי מעיר לאיזה װאַכֿמאַן שכּל הגעשעפֿט הזה של הפרדה ודיכוי ומחנות־ריכוז ומחנות־השמדה הוא בעצם ממש לא בסדר; החייל מסב את תשומת לבו של המפקד שלו לעניין; המפקד, בתורו, מטלפן לבכירים ממנו, וכן הלאה, עד שמגיעים אתם־יודעים־למי, והוא חושב רגע, אומר ואללה, נכון, ומורה להם להפסיק עם זה. הסוף.
אני חלילה לא משווה. אם יש דבר אחד שלמדתי באינטרנט, הרי הוא זה: אסור להשוות. ובכל זאת, כשאני עובר בכיכר פריז בשישי בבוקר, תמיד מתחשק לי לשאול את המפגינים: מה אתם חושבים שיקרה? שראש הממשלה יתעורר בבוקר, יראה את השלטים, יטפח לעצמו על המצח וירים טלפון לאלוף פיקוד מרכז? ומילא האופטימיות הראשונית, שאותה אני עוד יכול לכבד, גם אם בעצמי לא הייתי מאמץ – אבל בשביל מה לנסות שוב ושוב גם אחרי שגיליתם שהטקטיקה לא נושאת פֵּרות?
אז השבוע ניגשתי לאחת המפגינות ושאלתי. אם לא אשאל, איך אדע?
3. כמו שאתם מתארים לעצמכם, לא במקרה ניגשתי דווקא עכשיו. אני מודה שגם לדוח של אדמונד לוי ושות׳ היה חלק בתזמון הזה. אמנם לא ציפיתי שהוא יביא לביטול ההפגנות – אבל בכל זאת, לפחות לי נראה מוזר לצעוק "די לכיבוש" זמן קצר כל־כך אחרי שהוכרז ברוב־עם שבכלל אין כזה. הערתי כך למפגינה, ובתגובה היא הטיחה בי שאני מדבר כאחד הטוקבקיסטים.
ביושר אני אומר לכם – נעלבתי.
המפגינה שמה לב לעלבון, והסבירה: מה התגובה החביבה על טוקבקיסטים למילה "כיבוש"? השאלה הרטורית "ממי השטח נכבש". אבל כשאני אומרת "כיבוש", למה אני מתכוונת? לא לפעולה של כיבוש שטח, אלא לאוסף הפרקטיקות והחוקים, המנהליים והצבאיים והאזרחיים, שמכתיבים את אורח החיים ביהודה ובשומרון. באותה מידה יכולנו לקרוא לו "הגלגשת" או "העציץ". התגובה "ממי השטח נכבש" מעידה על התמקדות־יתר באטימולוגיה של השם, על חשבון המהות של המשֻׁיָּם. וככה, היא אמרה, גם התהייה שלי: הרי דוח ועדת לוי לא העניק פתאום למיליוני פלסטינים מעמד אזרחי או זכויות אדם. מה זה חשוב איך הוא קורא למציאות, כל עוד מדובר באותה מציאות. ורד בשם אחר וגו׳.
אז למה את לא כותבת על השלט בדיוק מה את רוצה שיקרה?, שאלתי. למה לאפשר את ההתחכמויות הלשוניות, ולא לדבר דוגרי?
כי אז, אמרה המפגינה, הייתי צריכה לסחוב שלט הרבה יותר גדול.
3א. ושלט כזה כבר היה לא קל, לגמרי לא קל, יש שיאמרו: בינוני עד כבד. לא מניסיון אני אומר – אני בפרינציפ לא הולך להפגנות – לא מניסיון, אלא מהערכה, מטביעת־עין. אני פעם זכיתי בשק של מסטיקים כשהערכתי – שימו לב שאני אומר "הערכתי", ולא "ניחשתי" – כשהערכתי את המשקל שלו עד רמת הרבע־קילו. זה אותו פרינציפ כמו עם הציפורים הנודדות. אז שלט מעץ וקרטון – קטן עליי.
מה עשיתי עם שק של מסטיקים – זה סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת.
4. אז מה את מקווה להשיג, שאלתי אותה. מכל ההפגנות האלה של "די לכיבוש" – ייגמר הכיבוש?
הפעם היה תורה של המפגינה להיעלב, והקול שלה היה קפוא כששאלה אותי בחזרה מה, לפי דעתי, הסיכוי שההפגנה הזאת, ואפילו סדרת ההפגנות, תשנה משהו בעולם. לא חשבתי שהיא תאהב את התשובה, אבל בכל זאת החלטתי לענות ביושר שלא גבוה. תמיד כדאי לענות ביושר כשאפשר. והיא הפתיעה אותי, ודווקא הנהנה, והוסיפה: ואתה חושב שאנחנו לא יודעים את זה?.
נכון. יודעים.
ההפגנה הזאת, הסבירה לי המפגינה, לא תשנה כלום. ואם יש סיכוי שהיא תשנה משהו, הרי הוא זעום לכל היותר. הדבר היחיד שהיא עשויה להשיג – במקרה, גם בטוח שהיא תשיג – הוא עצם קיומה. ולפיכך, מר ויינמן – היא אמרה – אלא אם אתה חושב שאנחנו מנסים להילחם בטחנות־רוח, אתה מוכרח להסיק שמטרת ההפגנה קשורה לקיומה כשלעצמו. אולי אין לנו די זמן לעקור הר, היא סיכמה – אבל בכלל לא באנו לכאן לעקור הרים.
דרך אגב, במרחק חמישים מטר מהכיכר ניצבת טחנת־רוח.
5. אז מה כן באת לעקור?, שאלתי. ואפשר היה לראות שהיא לא אוהבת לומר את זה במפורש, אבל אחרי נשיכת־שפתיים ולכסון־מבט וכמה פרצופים שמעידים על אי־נוחות באופן כללי, היא הודתה שהיא מגיעה בעיקר כדי לעקור רגשות־אשמה. הרי יום אחד יפנו אליך הילדים שלך, היא אמרה, וישאלו: אבא, אבא, מה עשית אתה כשהיה כיבוש. ומה תענה להם?
הבהרתי לה שאני לא מתכוון להתרבות בעתיד הנראה לעין, והיא הבהירה לי בחזרה שזאת לא הנקודה, ובכל מקרה, היא דווקא כן מתכוונת, וכדאי שתהיה לה תשובה מוכנה לשאלה הזאת, וההפגנה הזאת אולי לא תזיז לכיבוש בכלל, אבל היא כן אליבי מקובל־חברתית וממרק־מצפון, גם בשביל הילדים ההיפותטיים וגם בשביל עצמה. אז אני מפגינה, סיכמה המפגינה – ומה אתה עושה?.
ובכן, באופן אישי אני יושב בבית וחושב בשקט שהממשלה מושחתת, או: אני יושב בבית בדממה, וחושב.
6. אז תשובה טובה לילדים ההיפותטיים שלי אין. אבל עד כמה התשובה רעה? האם ישיבה בחיבוק ידיים, תוך התמרמרות ורחמים עצמיים, יכולה להיזקף לחובתו של מי שרק יושב בבית בדממה וחושב? או שצריך ממש לתרום לכיבוש אקטיבית כדי להיות שותף לו?
למזלי, אסור להשוות.
כתיבת תגובה