1. אני זוכר את היום שבו הקימו את מפלגת "התנועה" ממש כאילו זה קרה לפני פחות מחודשיים. ואני זוכר את הפליאה שהמהלך הזה עורר. לא פליאה מסיבוב־הפרסה של ציפי לבני, חצי שנה אחרי שפרשה מהכנסת; גם לא על עזות־המצח שלה ללקט חברי־כנסת מכהנים של "קדימה" אחרי שכל הקדנציה שלה היא נלחמה במי שניסה לעשות בדיוק אותו דבר. הצעדים האלה יכלו לעורר בוז, אולי שאט־נפש, אבל בטח לא פליאה. מה שלא הבינותי – ולא רק אני – הוא למה מי שהייתה ראש האופוזיציה הכי לא־מתעניינת שאפשר להעלות על הדעת מנסה להגיע אליה שוב. מה היא חושבת להשיג עם עשרה מושבים שהיא לא השיגה עם עשרים ושמונה.
אז למחרת ביקרתי אצלה ושאלתי. ככה זה אצלנו, בעולם העיתונאות והפובליציסטיקה. אתה לא יודע – תשאל.
2. ציפי קיבלה אותי בסבר פנים יפות – או, לפחות אני חושב שזה היה בסבר פנים יפות, כי הדירה שלה הייתה כל־כך חשוכה שבקושי יכולתי לזהות איפה הכיסאות בסלון – והציעה לי תה וגלידה מעשה ידיה להתפאר. "להתפאר", נו; קײן גרױסע מציאה איז דאָס נישט געװען – התה היה פושר והגלידה הייתה פרווה – אבל היה יכול להיות יותר גרוע. אז אכלנו כמה דברים בינוניים, שתינו כמה דברים בינוניים, ולבסוף שאלתי אותה מה היא חושבת לעשות עם עשרת המנדטים שסקרי דעת הקהל מנבאים לה.
עם עשרה מנדטים אני באמת לא יכולה לעשות הרבה, היא הסכימה. וכבר עמדתי לשאול אותה בשביל מה היא הייתה צריכה את כאב הראש הזה, אבל אז היא המשיכה: עם עשרה מנדטים אני לא יכולה לעשות הרבה, אבל אנחנו בונים על לפחות ארבעים.
ארבעים מנדטים. נו שױן – חשוב שיהיה חלום. לרוץ בלי חלום זה לדרוך במקום עד שהנשימה נגמרת.
ציפי שאלה באירוניה אם רק נדמה לה, או שאני באמת סקפטי. זרקתי אבטומטית שעוד באירופה וכו׳, והיא השיבה שדווקא בגלל אירופה אני אמור לרדת לסוף דעתה, והזכירה לי שאני מכיר, במקרה, את ראדובן זלני. ואיך שהיא הזכירה את ראדק, נפל לי האסימון.
3. אמנם תיארתי כאן בעבר חלק ממעלליו של ראדק כחבר פרלמנט, אבל לא סיפרתי איך הוא הגיע לשם מלכתחילה. שלא כמפלגות האחרות שישבו בבית הנבחרים, במפלגה של ראדק, "אפטיה", לא בחר איש; למעשה, היא כלל לא התמודדה בבחירות. אלא מאי? במערכת הבחירות ההיא בערך רבע מבעלי זכות ההצבעה לא ניצלו אותה, ויושב־ראש המפלגה, דיטר שטילה, הצליח לשכנע את ועדת הבחירות שגם הימנעות מהצבעה היא בחירה, לא פחות מהצבעה למפלגה ספציפית, ושעקרון הייצוגיות של הפרלמנט מחייב שגם הבחירה הזאת תשתקף בו, כך שרבע מהמושבים צריכים להינתן למפלגה שתהיה מחויבת לאדישות כללית ולשמירה על המצב הקיים.
לא מן הנמנע שהמסורת הסטרוקטורליסטית החזקה בצ׳כוסלובקיה סייעה לו במאמצי השכנוע.
בסך הכול, על כל פנים, יש בטענה הזאת היגיון. לא היגיון פוליטי: המפלגות האחרות מיהרו לתקן את הלקונה בחוק ש"אפטיה" ניצלה, מה גם שברגע שחברי המפלגה נשמו קצת אוויר־שררה, נשתכחו מלבם הבטחות הלא־בחירות שלהם, וכמה מהם ניסו אפילו לקדם אג׳נדות חדשות משל עצמם. אבל זה סיפור אחר וסופר בפעם אחרת. היגיון היה, ואותו היגיון ביקשה ציפי להפעיל גם עכשיו. כבר שנים, היא אמרה, שהיא מתכוננת למערכת הבחירות הזאת – מתרחקת ממחלוקות, יורה מילים בלי משמעות, נצמדת למה שהיא מכנה, בחדווה אוקסימורונית, "אידאולוגיית מרכז". אפילו השם שנתנה לתנועה שהקימה היה "התנועה" – הכול כדי לבנות בסיס מוצק והנמקה משכנעת לטענה שדווקא היא צריכה לזכות בקולות הנמנעים. רק שהפעם, היא התלהבה, אם להסתמך על הבחירות הקודמות, אפשר לבנות על לפחות שליש מהציבור; ואם להוסיף את מי שיצביע לנו אקטיבית, הוסיפה, ואולי גם את המצביעים של יאיר לפיד – יש אפילו סיכוי לרוב מוחלט.
4. מה את מתכוונת לעשות עם הרוב המוחלט הזה, שאלתי.
ציפי שילבה ידיים וענתה בשמחה: ממש שום־כלום. לרגע השלמתי בראש: "שזה מה שאתה עומד להיעשות" – אולי מחמת ההקשר הנכלולי, אולי בגלל האפלוליות בחדר – אבל לא היו לה כוונות זדון, לפחות לא מהסוג הזה. תחת זאת היא התחילה להסביר לי על יבולים חקלאיים שעלו יפה השנה, על שקדי מרק ועל האלבום האחרון של עידן רייכל.
במו אוזניי, נזכרתי, שמעתי אותך מבטיחה תקווה. זו התקווה שאת מציעה? עוד מאותו דבר?
ציפי זקפה אצבע, והטעימה: תקווה. לא הישגים. תקווה, כמו המשיח, היא תמיד לעתיד־לבוא. אם יהיה טוב יותר כבר עכשיו, מה יישאר לנו לקוות?
או־אז הפה שלי קיבל צורה של אפס, ואיבדתי הן את עשתונותיי הן את שלוות־הנפש המפורסמת שלי. לא מן הנמנע שאפילו הרימותי את הקול. כמה מנוול צריך להיות, הטחתי בבעלת הבית, כדי להיכנס לכל הטרחה הזאת רק בשביל להבטיח דשדוש לאומי בסטטוס־קוו? ממתי סטגנציה היא משהו שצריך לשאוף אליו?
5. ציפי בלעה קצת רוק ורכנה לכיווני. פתאום, על אף מעומעמותה היתרה של התאורה, הבינותי מה הטריד אותי בפנים שלה מאז שנכנסתי. לא שהם היו מעוותים איכשהו, לא פגם אסתטי –
– לא תמיד הייתי ככה, אמרה ציפי. פעם הייתי צעירה חדורת־אידאלים, עם רעיונות, עם מחויבות. היו לי פעם עקרונות. אפילו הייתה לי קריירה מבטיחה במשרד המשפטים. אבל אז קרתה התאונה –
– לא פגם אסתטי. ההפך: היעדר גמור של פגמים אסתטיים. שום קמט, שום א־סימטריה, שום צלקת, שום שערה, שום שקערורית ושום עדות לכך שהפנים האלה אי־פעם לבשו הבעה כלשהי. חלקה כמו לוח צפחה, אנושית כמו בובת־חרסינה –
– אז קרתה תאונת־הפוטושופ שאת תוצאותיה אתה רואה, השלימה ציפי. איבדתי את היכולת להביע טענות פוזיטיביות, או לבחור צד. וזה לא היה קל, לגמרי לא קל, יש שיאמרו: בינוני עד קשה. אבל די מהר למדתי לראות את הצד החיובי שבהיעדר צדדים, את הפלוס שבאפס. את הנוחות והחן שבאמצע הבלתי־מזיק. בסך הכול עסקה מוצלחת. אין תלונות.
הסיפור הטרגי הזה נותן איזשהו צידוק מוסרי לתכנית שלך?, נדהמתי.
הפעם היה תורה של ציפי להתרגז. מוסר?, היא השיבה. בעיניך אידאולוגיה פוזיטיבית היא מוסרית? הרי כל פעולה שתפעל וכל צעד שתצעד בהכרח כרוכים בסיכון ובאי־ודאות. ולכל רעיון קונטרוברסלי, לפי הגדרה, יש מתנגדים. הדרך היחידה לרַצות את כולם במידה שווה היא לא לעשות כלום. העולם אכזר, ירומיל – חתמה את דבריה – ובעולם כזה, המוסר היחיד הוא סטגנציה. בלי הטיות, בלי דעות קדומות. הוגן.
הוגן עבור הציבור?, שאלתי בתסכול.
הציבור הוא זה שנותן לנו את המנדט, היא הרימה גבה. אנחנו מייצגים את הבחירות שהוא בחר.
עד שהנשימה נגמרת.
כתיבת תגובה